כל מי שעמד מול קהל מכיר את החשש שאחד המאזינים ישאל לפתע משהו שאינך יודע (או שבאותו רגע אינך זוכר). פגשתי לא מעט אנשים שרק בגלל החשש הזה נמנעים בתוקף מהעברת הרצאות או כל סיטואציה של דיבור מול קהל. במהלך השנים שלי בתור מרצה כבר הפסקתי לספור את כמות השאלות הקשות שנשאלתי על ידי תלמידיי. אין מנוס מזה: חלקם מאוד מוכשרים ורואים דברים שאני לא ראיתי, חלקם מגיעים מעולמות תוכן שונים וחלקם פשוט קראו יותר בעיון את החומר.
אז בשביל שתדעו מה לעשות בפעם הבאה שמישהו שואל שאלה קשה, הנה 4 גלגלי הצלה משאלות קשות:
1. העמידו פנים (או בקיצור BTR).
הטכניקה הפופולרית ביותר של מרצים שאינם יודעים את התשובה היא דווקא המוזרה מכל: להעמיד פנים שהם כן יודעים את התשובה. השיטה קיבלה את שמה ממדריך טירונים מיתולוגי, שבמהלך סיור עם טירוניו במוזיאון שאל אחד הצעירים על מוצג מסוים שהמדריך לא זכר את שמו. ללא היסוס החל המדריך לספר בשבחי אותו רובה מדגם BTR, המסוגל לפגוע בכל מטרה ממרחק וגם להכין קפה.
הייתרון של שיטה זו היא שזו האינטואיציה הראשונה שלנו, וככל הנראה מוטבעת בנו מילדות.
הבעייה המרכזית בשיטה זו היא הקלות הבלתי נסבלת של איתור התשובה הנכונה. בעולם של היום, שניה וחצי אחרי שמרצה אומר שטות קופצים 5 תלמידים עם ויקיפדיה להעמיד אותו על טעותו, ובדרך להראות לכל שאר הכיתה כמה הם מוצלחים.
המלצה שלי: נסו להימנע מלחרטט את תלמידיכם, ואם אתם ממש מרגישים חייבים - לפחות נסו לוודא שאין להם גישה לאינטרנט בחודש הקרוב.
2. בוא נדבר על זה בהפסקה.
הטריק השני לברוח משאלות קשות היא לדחות את ההתמודדות. תשובת בוא נדבר על זה בהפסקה היא ההתמודדות הנכונה כאשר אתה יודע את התשובה, התשובה לא רלוונטית לשאר הכיתה או להמשך ההבנה של אותו התלמיד, והשאלה עצמה מעידה על חוסר הבנה מאוד גדול של התלמיד שלא ניתן להתמודד אתו בתשובה זריזה מול כולם.
מאחר ו"בוא נדבר על זה בהפסקה" לא מחייב שהמרצה אכן ייתן איזשהי תשובה, מרצים רבים מנצלים אותו גם בשאלות אותן הם פשוט לא יודעים. הסיבה שזה עובד היא שתלמידים לא באים בהפסקה: עד ההפסקה הם שוכחים, או שהבינו לבד, או שזה כבר לא ממש חשוב להם או אלף סיבות אחרות.
הבעייה המרכזית בשיטה זו היא מה קורה אם מישהו אכן בא בסוף בהפסקה. במצב כזה מרצה שאינו יודע את התשובה עלול להתדרדר להעמדת פנים.
המלצה שלי: שמרו את "בוא נדבר על זה בהפסקה" למקומות שאליהם הוא מתאים.
3. אל תאפשרו להם לשאול (או: שאלות בסוף).
מכל הטכניקות שהוצגו עד כה, שאלות בסוף היא הכי פחות גרועה. הרעיון הוא פשוט, אם אף אחד לא שואל כלום, אז בפרט לא ישאלו אותך על דברים שאינך יודע. זו גם טכניקה מאוד קלה לביצוע: בתחילת ההרצאה הסבר שאתה מעדיף שישמרו את השאלות לסוף כדי לא לפגוע ברצף, וכשיגיע הסוף המשך לפטפט קצת מעבר למשבצת הזמן שהוקצתה. אפשר לסיים בהתנצלות קלה "אוי לצערי לא נשאר לנו זמן לשאלות, זה המייל שלי תרגישו חופשי לשלוח שאלות למייל" (מגדילים לעשות מרצים שנותנים כתובת מייל שגויה).
הבעייה בשיטה זו היא שלמידה אמיתית נובעת מדיאלוג וחשיבה אקטיבית מצד המאזינים. סיכוי טוב שהרצאות מסוג זה הן פשוט בזבוז זמן לרוב הנוכחים.
המלצה שלי: המנעו מהרצאות ללא שאלות אלא אם כן יש מבחן עם ציון בסוף (ואז הם כבר ימצאו דרך להבין את מה שאמרת).
4. חזרו אחריי "אני לא יודע. נסה לחפש על זה וספר לי מה גילית".
רובנו, מרצים ומאזינים כאחד, עדיין שבויים בדימוי לפיו המרצה מחזיק בכל התשובות, והמאזינים או התלמידים יושבים ומקשיבים בשקיקה להגיגיו. אם לאחד מהם תהיה שאלה, ברור שהמרצה חייב להשביע את תאבונו של התלמיד לידע, ולתת לו את המידע (שכידוע נמצא רק אצל המרצה).
בתוך דימוי זה הלחץ הוא מובן בהחלט, כמו גם הרצון להצטייר כמי שמחזיק בכל התשובות. זה לא שחשוב לנו כל כך לדעת הכל, כמו שחשוב לנו לשמר את עולם הדימויים שבו אנו שבויים.
הדבר שאנו באמת חוששים מפניו הוא להגיד לתלמידינו: "אתם אנשים עצמאיים, מוכשרים ורציניים. לכו תחקרו ותגלו בעצמכם. יש לכם את כל הכלים לעשות זאת".
אבל זו בדיוק הדרך הטובה ביותר לייצר תהליך למידה איכותי בעולם המודרני. כשכל הידע זמין ונגיש לכולם, והחיפוש והגילוי הם המיומנויות שאותם תלמידים יצטרכו בהמשך החיים שלהם, למידה אפקטיבית חייבת לשלב גם פעולה של הלומד.
העולם השתנה ואתו גם הדרך הנכונה ללמוד ולרכוש ידע. מהאזנה בשקיקה למרצה שרק אצלו כל הידע ומילה שלו מגדירה מה אמיתי, עברנו לעולם שבו לכל אחד יש נגישות לידע. תפקיד המרצה בעולם החדש הוא להניע תהליך למידה וללוות אותו. ברגע שתבין את זה גם הפחד משאלות קשות יעבור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה