אל תשמרו את השאלות לסוף

אתמול הייתי בהופעה של יונתן גפן. בהופעה היו קטעים טובים יותר ופחות, אך כמו אומנים רבים, גפן שמר את הטוב לסוף וסיים בסיפור ושיר שכולם מכירים, שהשאירו טעם של עוד. אם עכשיו אני אנסה להזכר מה היה בהופעה, אלה הדברים הראשונים שיקפצו לי לראש ובהם אני אזכר קודם כל. כדי להזכר בקטעים אחרים אצטרך כנראה להתאמץ קצת.

בניגוד למופע שירה, בהרצאות נראה שאנו תמיד בוחרים בדרך הקלה ומסיימים אותן בצורה קצת משעממת.

נתחיל במצב היום - רוב ההרצאות בתחום הטכנולוגי שאני שומע (בתור קהל), מסתיימות באחת משתי אפשרויות: סיכום או שאלות הקהל.

עבור הרצאה טכנית של חצי שעה או שעה, לסיים בסיכום זה קצת מוזר. כמובן שאם הסיכום הוא מאוד שנון ומעלה רעיונות חדשים וטעם של עוד, ומתקצר את ההרצאה לפואנטה קצרה שאותה אנשים צריכים לזכור אז זה יכול לעבוד. אבל אם הסיכום הוא פשוט סקירה משעממת של הדברים שכבר הוזכרו (ההרצאה בהילוך מהיר) זה מהיר מדי בכדי להבין משהו, ופשוט קצת מיותר.

שאלות הקהל אופציה אפילו גרועה יותר. כמעט תמיד תעלה שאלה שמעניינת את מיעוט האנשים, ומי שהעלה אותה זה בדיוק הבן אדם שאוהב לחפור ולשאול מעבר, כך שהתשובה הופכת לדיאלוג ארוך ומייגע. בתור צופה בהרצאה שמסתיימת כך - מה כבר תוכל לזכור ? אם מישהו ישאל איך היה, הדבר הראשון שתזכר בו יהיה אותו חפרן והשאלה הלא רלוונטית.
כשמרצה מסיים הרצאה בשאלות לקהל, הוא בעצם אומר: אני לא יודע מה ישאיר עליכם את הרושם הכי טוב, אבל אני מקווה שאחת השאלות כאן תהיה מספיק מעניינת כדי שתצאו ממנה עם הרגשה טובה.

אז איך בכל זאת כדאי לסיים הרצאה ?

מומלץ לסיים הרצאה ברעיון חדש אך קצר, סיפור קטן ומעניין שיעביר את המסר שלכם במילים אחרות או בצורה קצת אחרת. כזה שייתן לאנשים עוגן להזכר בו כהם מנסים לזכור מה הם שמעו. אפשר גם לרענן בדיחה שהתחלתם כשפתחתם את ההרצאה.
דייויד פוג, למשל, סיים בהנפקת רשיון טכנולוגי לכל המשתתפים:
http://www.ted.com/talks/david_pogue_10_top_time_saving_tech_tips.html

טים ברנרס-לי סיים את ההרצאה על הדור הבא של האינטרנט בקריאה לפעולה:
http://www.ted.com/talks/tim_berners_lee_on_the_next_web.html

ואתם ? נסו לחשוב על הקהל שלכם ולסיים את ההרצאה במשהו שייתן להם תשובה זריזה כשחבריהם ישאלו איך היה.

4 סיפורים שיעזרו לך להעביר רגשות טוב יותר

כולנו יודעים שאחת הדרכים היעילות להעביר רגשות היא באמצעות סיפורים, והעברת רגשות היא הרי אחת המיומנויות המרכזיות של כל מרצה. אם אתה מצליח לגרום לקהל שלך להרגיש משהו אז אפשר לבנות על זה את המשך ההרצאה ויש סיכוי טוב שנהיה מוכנים להקשיב. 

הבעייה עם סיפורים היא שקשה לחשוב עליהם. גם במקרה הטוב שעברת חוויה מעניינת שאיכשהו קשורה לנושא ההרצאה, בזמן שהוא יחסית קרוב לזמן ההרצאה, עדיין צריך לחשוב איך לספר אותה בצורה טובה שתעורר רגשות, והאמת היא שברוב המקרים החיים שלנו לא כאלה מעניינים למלא סיפורים לכל הזדמנות. 

זו הסיבה שמרצים טובים ממציאים סיפורים, אבל מרצים מעולים גונבים סיפורים מאחרים (אבל אנחנו יכולים לקרוא לזה "שואבים השראה"). אז בשביל שיהיה לכם מקורות טובים להשראה להרצאה הבאה, אספתי 4 סיפורים מהרצאות שיעזרו להעביר 4 רגשות לכל קהל. כדאי להתאים אותם להרצאה שלכם, כמובן, אבל אפשר גם לספר כמו שהם.

1. חוסר אונים

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/eric_dishman_health_care_should_be_a_team_sport.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: שלום לכולם, אני רוצה לחלוק אתכם סיפור אישי, כזה שמעולם לא חלקתי באופן פומבי בעבר, כדי להמחיש מדוע עלינו לחשוב מחדש על מערכת הבריאות כמה שיותר מהר. לפני 24 שנים כשהייתי בקולג' תקפו אותי התעלפויות לא מוסברות (ללא קשה לאלכוהול). 

הגעתי למרפאת הסטודנטים, שם הריצו בדיקות וגילו שיש לי בעיות בכליות. תוך שניות נזרקתי לשישה חודשים של צילומים, בדיקות ומומחים. בזמן שאני יושב וממתין לאולטראסאונד, כל המומחים נכנסו יחד לחדר - ידעתי שהולכות להגיע חדשות רעות - ואכן, לטענתם סבלתי משילוב בעיות נדירות בכליות ונותרו לי שנתיים לחיות. 

אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש לקבל כזו בשורה ?

תחושת חוסר אונים יכולה להיות פתיח מעולה כמעט לכל נושא. כשהקהל מרגיש חסר אונים הוא פנוי לשמוע כיצד הרעיון שלכם יוציא אותו מהמצב הזה ויחזיר לו את השליטה על חייו. בהרצאה של אריק דישמן הוא ממשיך ומגלה כיצד כל הסיפור היה טעות באבחנה, ומה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת הבריאות.

תסכול וכעס

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/seth_godin_this_is_broken_1.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: השנה חילקו ממקום העבודה שלי תלושי מתנה לחג בצורת כרטיסים קטנים, שנראים כמו כרטיסי אשראי. כשקיבלתי אותם לראשונה ממש שמחתי - כרטיסי אשראי נראים רציניים וכיף להחזיק אותם, אבל אז במבט שני אתה מגלה שני דברים: קודם כל תאריך התפוגה על הכרטיס הוא לעוד חודשיים, כך שאין בכלל זמן להשתמש בתלוש, וגם הם חילקו 3 כרטיסים של 100 ש"ח כל אחד, מה שאומר שכל שימוש כרוך בכאב ראש, אם רוצים לקנות משהו שעולה קצת יותר או קצת פחות.

(עכשיו סצינה - קורע את הכרטיסים מול הקהל ועושה פרצוף מתוסכל)

הנקודה היא: היתה להם הזדמנות לפנק אותי בתלוש מתנה יעיל, ובמקום זה הם רק חיפשו לתת משהו שכמה שפחות אנשים ישתמשו בו. 

תחושות תסכול וכעס, בין אם על מקום העבודה או בין אם על כל נשוא אחר, יכולה לעבוד לטובתכם כדי להניע לפעולה. אם אנשים מתוסכלים מהמצב הקיים, אתם יכולים להציע להם דרך להוציא קיטור, להראות שהם לא לבד או להציע דרך פתרון שתשנה את המצב המתסכל. 

אמון / קהילה קטנה

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/danny_hillis_the_internet_could_crash_we_need_a_plan_b.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: רק כדי לתת לכם מושג על רמת האמון שהיתה בינינו באינטרנט של אותה התקופה, בואו אספר לכם איך זה הרגיש לרשום שם דומיין באותם ימים. לי היה מזל ונתנו לי לרשום את שם הדומיין השלישי באינטרנט. יכולתי לבחור כל שם שרציתי מלבד bbn.com ו symbolics.com. אני בחרתי את think.com אבל אז חשבתי: יש עוד הרבה שמות מעניינים, אולי כדאי לבחור עוד כמה, רק שיהיה לכל מקרה. בסוף כמובן שלא עשיתי זאת, זה היה נחשב חוסר נימוס.

הסיפור מעביר תמונה של קהילת גולשים קטנה שהאינטרנט למעשה התחיל ממנה, ושכולם הכירו את כולם (דני היליס, הדובר, נכנס אגב להרצאה עם ספר טלפונים לא גדול שהכיל את כל כתובות המייל שהיו ב 1982). אם רוצים לתת זווית ישראלית, הסיפור שקול לסיפורים מהקיבוץ או מהצבא: קבוצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם ומתחשבים ואכפת לאנשים אחד מהשני.

הדרך למנף סיפור כזה היא להמשיך לסכנות שאורבות לאותה הקבוצה, וכמובן לפעולות שצריך לעשות כדי לשמור על הפסטורליה.

פאראנויה / רודפים אחריי

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/mikko_hypponen_three_types_of_online_attack.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: ב 1980 במזרח גרמניה הקומוניסטית, אם היתה בבעלותך מכונת כתיבה היה עליך לדווח עליה לשלטונות. הם שמרו אצלם פיסות נייר מכל מכונת כתיבה שדווחה, כדי שהממשלה תעקוב מאין מגיע כל טקסט שמסתובב במדינה. אם הם מצאו פיסת נייר שעליה נכתבו המילים הלא נכונות, היה אפשר להגיע בקלות למכונת הכתיבה שממנה יצא הנייר וכך להגיע ליוצר של אותן המילים. אנחנו במערב לא הצלחנו להבין כיצד מישהו מסוגל לעשות זאת ולהגביל כך את חופש הביטוי. חשבנו שאצלנו לעולם זה לא יקרה. 

אבל היום ב 2011, אם תלכו לקנות מדפסת לייזר צבעונית של כל יצרן גדול, הדפים שהמדפסת מוציאה יכללו נקודות צהובות עדינות, המודפסות על כל עמוד בתבנית המזהה את העמוד למדפסת שממנה הודפס. זה קורה כאן היום ואף אחד לא פוצה פה. 

סיפורים המעוררים תחושה של רדיפה (למרות שבמקרה הזה מוצדקת) יכולים להעלות את רמת ההקשבה והעירנות של הקהל שלך. בעזרת סיפורים כאלה אתה חושף אותם לסכנה שהם לא היו מודעים אליה, ובכך הם מרגישים מפוחדים אך עם זאת נותנים בך אמון בהיותך האדם שחשף אותם לאמת החדשה. 

יש לכם סיפורים שאתם אוהבים לשמוע או לספר בהרצאות ? שתפו אותם בתגובות

גם אני רוצה (בעצם, אולי לא)

בשבוע שעבר ראש עיריית הרצליה החדש (הקודמת המשיכה עם יאיר לפיד לממשלה) החליט להפסיק לתקצב את תיאטרון אנסמבל הרצליה לאחר 13 שנים של פעילות. אנשי תיאטרון והשחקנים, שמטבע הדברים הרגישו נבגדים, יצאו להפגין במחאה אך נראה שגם זה לא עזר.

אתם ודאי שואלים את עצמכם מה לבלוג זה ולתיאטרון ? לדעתי הרבה מאוד. בדומה למרצים, גם אומנים עובדים קשה מאוד כדי להעביר מסר. כשמדובר באנשי תיאטרון (או אומנויות הבמה באופן כללי), הם משקיעים הרבה מאוד חשיבה וזמן בבחירת מילים, תרגול שפת גוף, יצירת קשר עין עם הקהל שלהם ושאר הדברים שאנו מדברים עליהם כאן בבלוג. 

ובכל זאת ביננו לבין שדה האומנות מפרידה תהום. על תהום זו ארצה לדבר בפוסט הנוכחי.

1. אם הצגה מתקיימת ביער ואין מי שיצפה בה...

ניתן לחלק את הדברים שאנו צורכים לשתי קבוצות לפי העלות שלהם: קבוצה אחת היא מוצרים שאנו משלמים עליהם ביחס לכמות מהמוצר שבו אנו משתמשים. קחו לדוגמא משחת שיניים. כמה שתקנו יותר משחות שיניים תשלמו על זה יותר. מי שמצחצח שיניים 5 פעמים ביום משלם יותר על משחת שיניים מאשר חברו המצחצח רק פעמיים ביום. 

הקבוצה השנייה היא מוצרים שאנו משלמים עליהם ביחס ישר ליכולת הכלכלית שלנו. אם נשאר בתחום השיניים, עלות הפלרת המים נקבעת באופן זה. הפלרת המים משולמת מתקציב משותף (תקציב המדינה). מי שמרוויח יותר תורם לתקציב זה יותר, ומי שמרוויח פחות ישלם פחות. 

תיאטרון (ואומנות בכלל) נתפס כשייך לקבוצה השנייה, כלומר גם מי שלא הולך להצגות צריך לשלם עליו לפי הכנסתו. התפיסה היא שעיר שיש בה תיאטרון היא מקום שטוב יותר לגור בו מאשר עיר שאין בה תיאטרון, לכל תושבי העיר (כולל אלו שלא הולכים להצגות).

אני, אגב, מסכים עם התפיסה הזאת, אבל היא יוצרת מצב מוזר: לשחקני התיאטרון אין אינטרס אמיתי להביא קהל רציני ומסור להצגה. קהל מהסוג שיכול ורוצה לממן את התיאטרון.

כאן אנו רואים את התהום במלוא עומקה. אם מחר בבוקר אני אחליט לכתוב קורס חדש בנושא שלא מעניין אף אחד - הקורס לא יימכר ואני לא אקבל תשלום על ההשקעה שלי בכתיבת החומרים. מדריך שיחזור על הטעות הזאת כמה פעמים ימצא את עצמו מחוץ לעסק.

לתיאטרון לעומת זאת יש יושר אומנותי, מה שאומר שאם מחר הם מעלים הצגה שאף אחד לא הולך לצפות בה (אולי חוץ מ 4-5 מבקרי תיאטרון), זה לא ישנה את שגרת חייהם. 

2. העולם השתנה. הגיע הזמן שגם התיאטרון ישתנה. 

אם אתם מסכימים איתי שעדיף לחיות בעיר שיש בה תיאטרון מאשר בכזו ללא תיאטרון, ייתכן ותתיחסו בסלחנות לנקודה האחרונה. אין מה לעשות, תגידו, כדי שיהיה תיאטרון עלינו לממן גם את ההצגות המוצלחות וגם את אלה הלא מוצלחות. 

לכן השאלה המעניינת שנרצה לשאול: האם אנשים ימשיכו להעלות הצגות גם אם תיאטראות לא יקבלו תקציב מהמדינה. אני חושב שכן. 

הראיות התומכות רבות ומגוונות. כבר כיום קיים תיאטרון לא מתוקצב ולא ממוסד, למרות שהוא עדיין בשוליים. הנה מה שאמה הבמאי שלמה פלסנר בראיון משנה שעברה לגלובס, בתגובה לשאלה אם חשב פעם לפרוש:

”הרבה פעמים. יש רגעים שרוצים לוותר על הכול, ואז נכנסים לחדר החזרות ולהט העשייה מדבק, שמבינים שאין דרך לחיות בלי זה. לאור שיש לאנשים בעיניים אין תו מחיר“

יש אנשים שימצאו את הדרך להמשיך לעשות תיאטרון, או כל אומנות אחרת שהם בוחרים בה. למרות שהם לא יודו בזה, מצבם של אנשים אלו היה טוב בהרבה ללא תיאטרון מתוקצב.

3. עם הפנים קדימה

באחד הימים בעבודה ניגשה אליי מישהי שעבדה איתי, אך לא היינו בקשר קרוב, להזמין אותי להצגה. היא לקחה קורס בתיאטרון הגוף וחיפשה קהל למופע הסיום. מובן שהלכתי, וגם אנשים נוספים מהעבודה הצטרפו. האמת, אפילו נהניתי מההופעה.

זה לא קל למצוא קהל, זה דורש מאנשים לנסות, להזמין, לרדוף, קצת להתבאס ולנסות שוב. לא כל אחד מצליח לעשות זאת, ואלה שמצליחים לא תמיד יודעים ליצור הצגות מספיק טובות. אבל, בעולם המודרני אני משוכנע שיהיו אנשי תיאטרון מוכשרים שילכו בדרך הקשה הזו, ימצאו קהל ויצרו עבורו ואיתו הצגות מושקעות. 

כל עוד תקצוב התיאטרון הוא אופציה ריאלית, הסיכוי שזה יקרה קלוש. אבל המעבר מיצירה עבור אומנות ליצירה עבור קהל שמבין באומנות הוא לדעתי ראוי ויתרום לשחקנים ולכולנו.

הרצאה ללא טעויות ? אין דברים כאלה

בואו נתחיל בעובדות — רובנו לא אוהבים לטעות, במיוחד לא מול קהל חי.
אנחנו מוכנים לחיות עם זה אם אף אחד לא שם לב, אבל טעות מהסוג שאתה עומד מול הכיתה ובאמצע המורה מתפרצת עם הערה בסגנון ”כל מה שאמרת זה לא נכון. נסה שוב“ - טעות כזאת יכולה להיות מאוד לא נעימה.

למרות שסיימנו מזמן עם בית הספר והמבחנים, לפעמים נראה שרוחם של אלו עדיין דבוקה בנו.

כך קרה שכאשר שר האוצר החדש העלה לעמוד הפייסבוק שלו מסר עם טעות במספרים ועורר מהומת רשת לא קטנה, במקום לתקן ולהתמקד במסר הוא בחר להסביר לגולשים למה דווקא הם טועים ולא הוא.

כשאנו מדברים מול קהל (בין אם אמיתי או וירטואלי) אנו נמצאים בסיטואציה לא שגרתית. אנשים מאזינים או קוראים כל מילה שלנו, ואילו אנו נדרשים לדבר דקות ארוכות ולעתים אף שעות.

אם להיות הוגנים, השאלה האמיתית כאן איננה האם תעשו טעויות, אלא איך תתגברו עליהן ותעבירו את המסר בצורה הטובה ביותר. הנה הטיפים שלי לשבוע זה:

1. תרגלו התאוששות חכמה כבר בשלב האימונים

כשאתם עומדים מול המראה להתכונן ומתבלבלים במשפט, האינטואיציה הראשונית שלנו היא לעצור ולהתחיל שוב מההתחלה. כל עוד אתם לא מקליטים סצינה לסרט וידאו, אין שום סיבה לפרפקציוניזם הזה.
טעיתם במשפט בשלב האימונים ? חייכו, התנצלו, והמשיכו הלאה.

2. זכרו שהמסר יותר חשוב מאופן ההעברה

רוצים לספר לאנשים שאתם רואים אותם בגובה העיניים אבל דרך העברה מסוימת לא עבדה ? עצרו, קחו אוויר ונסו אחת אחרת. זה נכון במיוחד בהרצאות טכנולוגיות: לא פעם אני יושב בהרצאה של אנשים מוכשרים, שמנסים להראות קטע קוד או תוכנית על המסך, אבל מה - התוכנית לא עובדת.
יותר מדי אנשים מוכשרים בשלב הזה מתחילים לחפש את הטעות מול כולם, לפעמים גם 10 או 15 דקות. כך הם מאבדים זמן הרצאה יקר, גורמים למאזיניהם לאבד ריכוז ובסוף גם אם התוכנית עובדת כבר אף אחד לא מקשיב.
אם דוגמא אחת לא נכונה או לא עובדת, זה לא אומר שכל המסר שלך לא יעבור. זה רק אומר שצריך להציג דוגמא אחרת.

3. במהלך ההרצאה התמקדו בקהל שלכם, ולא בעצמכם

בוא נניח שאתה מעביר הרצאה על דברים מועילים שאפשר לעשות עם הגז הטבעי החדש שמצאו מול חופי ארצנו - ובמהלכה מישהו מפנה את תשומת לבך שבעצם אחת הדרכים שציינת לא יכולה לעבוד (עם הסבר מנומק ומייגע למה).
מרצה שמרוכז בעצמו יעצור את ההרצאה ויעבור לנהל דיון עם אותו מעיר מסתורי מהקהל, דיון שרוב האנשים מאבדים עניין בו במהירות. הדרך המהירה ביותר להגיע לדיון כזה, אגב, היא להתעקש על הנקודה שלך.
מרצה שמרוכז בקהל יעיר בזריזות ”נקודה מעניינת, אני צריך לבדוק אותה. למרות זאת אני בטוח שתסכים מהדרכים האחרות שהצגתי שלגז הטבעי שימושים רבים עבורנו“. תשובה כזאת מוציאה את העוקץ מכל דיון, ומשאירה את כולם ערניים. באופן כזה אפשר להתמקד בקהל ובמסר.

4. ואם הכל אבוד ? תמיד אפשר לצאת להפסקה

כאן זה כבר תלוי בנסיבות ובגודל האולם, אבל בהרצאות ארוכות מול קהל קטן עד בינוני תמיד אפשר לנצל את הטריק הזה ולהוציא את כולם להפסקה זריזה, בה תבדוק שוב את הנתונים ותתקן את מה שדורש תיקון.

טעויות קורות לכל אחד, גם בהרצאות, גם בכתיבה וגם בדיבור רגיל עם חברים ומשפחה. כל עוד לא ניקח אותן (או את עצמנו) יותר מדי ברצינות, נצליח להעביר מסרים חשובים ולהשפיע על הקהל שלנו.

גם לכם יש טעות מביכה שעשיתם בהרצאה ? ספרו לי עליה בתגובות !