שתי שתיקות רעות ואחת טובה

בואו נדבר על הכמעט-נגיד יעקב פרנקל. בדיון שעלה השבוע בפורום פרזנטציה עלתה השאלה מדוע זכה הכמעט-נגיד לביקורת כה שלילית, והאם היה יכול להגיב או לנהוג אחרת כדי לשפר את מצבו. אני בהחלט חושב שכן. פרנקל בחר בטקטיקה של שתיקה. החשדות נגדו פורסמו ב 12/7. באותו יום הוא הגיב בקצרה ומאז במשך מעל שבועיים לא נשמע קולו, עד ל 29/7 שם הודיע על פרישתו.

בעוד ששתיקה יכולה לשמש בתור אמצעי רטורי רב-עוצמה, שימוש לא נכון בשתיקה הינו בעל פוטנציאל הרסני. להלן שתי שתיקות גרועות ואחת טובה למרצים (וגם לפוליטיקאים).

1. שתיקה מעיקה

 

חבר לעבודה שאתם לא מאוד מיודדים אתו צריך להגיע לאזור שלכם ומבקש טרמפ. אתם מסכימים בנימוס, אך לאחר 10 דקות נסיעה הסמול טוק הרגיל מסתיים ואתם תקועים אתו ברכב לעוד 30 או 40 דקות.
חלקנו אולי מסוגלים להאזין לרדיו ולהירגע, אבל רובנו נתחיל להרגיש מועקה. מהר מאוד נעלה בעיניי רוחנו את כל החוויות המוזרות ביותר מהימים האחרונים רק כדי שיהיה לנו מה להגיד, שחלילה לא נצטרך לשבת ולשתוק עם האדם הזר הזה שיושב לנו במכונית.

השתיקה המעיקה מאופיינת בדיוק בתחושת המועקה הזו. כולם מרגישים אותה ורק מחכים שהיא תגמר. אנשים שנמצאים בסיטואציות של שתיקה מעיקה רוצים רק לברוח מהסיטואציה.

זו הסיבה שממליצים לכם לא להסתבך עם עזרים טכניים בזמן ההרצאה. רק תמשיכו לדבר. הקוד לא עובד ? מתנצלים וממשיכים הלאה. השקף לא נטען ? מתנצלים וממשיכים הלאה.
האלטרנטיבה היא יצירה של שתיקה מעיקה, בה המרצה מנסה לפתור את הבעייה הטכנית, והמאזינים, שאינם יודעים מתי זה ייגמר רק רוצים לברוח מהסיטואציה.

2. שתיקה כזכות

 

השתיקה השנייה שהיא בעיניי הרסנית כאמצעי רטורי היא זכות השתיקה. בעולם המשפט העברי אומרים שאין אדם משים עצמו רשע, כלומר שכדי להגן על כבודו של אדם, אל לנו לנסות לסחוט ממנו הודאה באשמה (שאולי תנתן בעקבות לחץ) ועלינו למצוא ראיות אמיתיות.
למרות חשיבותה הרבה של זכות השתיקה במשפט, אל לנו לשכוח את תפקידה הרטורי של השתיקה, הנגזר מהביטוי ”שתיקה כהסכמה“. כשאדם עומד מול האשמה ושותק הקהל מתחיל להעלות השערות ולרוב מצבו מחמיר.

בואו נשאר עם עולם ההרצאות כדוגמא. אם באמצע ההרצאה מאזין שואל שאלה ואתם מתעלמים (תשובות כגון: זה לא חשוב, אני מעדיף לא לענות על זה, וכו') אתם מאוד מקשים על אותו מאזין ועל חבריו להמשיך להקשיב לכם. הוא לא מבין למה מתעלמים ממנו ומרגיש דחוי.
אם לעומת זאת תענו בפשטות ”אני לא יודע“, שמרתם על האנושיות שלכם והשארתם את המאזין בעמדה שהוא יכול להמשיך להקשיב, מאחר ולא זלזלתם בשאלתו.

הפעלת זכות השתיקה של נאשם מוחלש אל מול חוקריו הינה בגדר המוצא האחרון. אבל כשגורם בעל כח (כדוגמת מרצה) משתמש בזכות השתיקה זה פשוט נתפס כזלזול.

3. שתיקה כאמצעי רטורי איכותי המשמש להדגשת המסר

 

אחרי שתי שתיקות רעות מגיע תורה של השתיקה הטובה, היא שתיקתו של אלון גל. גל מדבר בכל שישי ברדיו 103 והשיחות מוקלטות ברשת. כדי לחזק את המסר גל מוסיף 2-3 שניות של שתיקה לפני כל משפט חשוב.
לשתיקה שתי השלכות: בהיבט הראשון היא מבליטה את המשפט החשוב. במקום להיבלע בבליל של טקסט המסר מופיע לבדו. כך ברור לכולם שעכשיו מגיע החלק החשוב (לפני שבכלל שמענו מה תוכנו).
בהיבט השני השתיקה יוצרת בלבול. המאזינים וגם הצד השני בשיחה לא מצפה לה. אנו מצפים לרצף דיבור בלתי פוסק. כשיש שתיקה אנחנו רוצים להכנס ולהגיב, למלא את החלל. השתיקה נותנת לנו את השניות היקרוב כדי שנעכל את מה שנאמר עד כה, נחשוב על מסקנה, נתחיל לגבש תגובה ואז גל ממשיך לדבר ומושך אותנו חזרה לסיפור שלו.

השתיקה מונעת מהמאזינים ללכת לאיבוד, בכך שהיא מכריחה אותם לתפוס את הנשימה, להתקדם בעצמם עד שכולם באותו הקו ואפשר להמשיך.

שתיקה רטורית לצורך הדגשה לוקחת בסך הכל 2-3 שניות לפני המסר. למרצה שיש לו מה לומר, ההדגשה שמתקבלת שווה זהב.

אינני יודע מדוע פרנקל בחר את השתיקה השנייה כטקטיקה. הנסיון מראה ששתיקות ארוכות מייצרות מצבים של איבוד שליטה והן כמעט לעולם אינן הפתרון הנכון מבחינה רטורית.

אני כן ממליץ למי שיש זמן להקשיב לאלון גל. וכמובן לנסות ליישם לפעם הבאה שיש לכם משהו מעניין להגיד.