אתם ודאי שואלים את עצמכם מה לבלוג זה ולתיאטרון ? לדעתי הרבה מאוד. בדומה למרצים, גם אומנים עובדים קשה מאוד כדי להעביר מסר. כשמדובר באנשי תיאטרון (או אומנויות הבמה באופן כללי), הם משקיעים הרבה מאוד חשיבה וזמן בבחירת מילים, תרגול שפת גוף, יצירת קשר עין עם הקהל שלהם ושאר הדברים שאנו מדברים עליהם כאן בבלוג.
ובכל זאת ביננו לבין שדה האומנות מפרידה תהום. על תהום זו ארצה לדבר בפוסט הנוכחי.
1. אם הצגה מתקיימת ביער ואין מי שיצפה בה...
ניתן לחלק את הדברים שאנו צורכים לשתי קבוצות לפי העלות שלהם: קבוצה אחת היא מוצרים שאנו משלמים עליהם ביחס לכמות מהמוצר שבו אנו משתמשים. קחו לדוגמא משחת שיניים. כמה שתקנו יותר משחות שיניים תשלמו על זה יותר. מי שמצחצח שיניים 5 פעמים ביום משלם יותר על משחת שיניים מאשר חברו המצחצח רק פעמיים ביום.
הקבוצה השנייה היא מוצרים שאנו משלמים עליהם ביחס ישר ליכולת הכלכלית שלנו. אם נשאר בתחום השיניים, עלות הפלרת המים נקבעת באופן זה. הפלרת המים משולמת מתקציב משותף (תקציב המדינה). מי שמרוויח יותר תורם לתקציב זה יותר, ומי שמרוויח פחות ישלם פחות.
תיאטרון (ואומנות בכלל) נתפס כשייך לקבוצה השנייה, כלומר גם מי שלא הולך להצגות צריך לשלם עליו לפי הכנסתו. התפיסה היא שעיר שיש בה תיאטרון היא מקום שטוב יותר לגור בו מאשר עיר שאין בה תיאטרון, לכל תושבי העיר (כולל אלו שלא הולכים להצגות).
אני, אגב, מסכים עם התפיסה הזאת, אבל היא יוצרת מצב מוזר: לשחקני התיאטרון אין אינטרס אמיתי להביא קהל רציני ומסור להצגה. קהל מהסוג שיכול ורוצה לממן את התיאטרון.
כאן אנו רואים את התהום במלוא עומקה. אם מחר בבוקר אני אחליט לכתוב קורס חדש בנושא שלא מעניין אף אחד - הקורס לא יימכר ואני לא אקבל תשלום על ההשקעה שלי בכתיבת החומרים. מדריך שיחזור על הטעות הזאת כמה פעמים ימצא את עצמו מחוץ לעסק.
לתיאטרון לעומת זאת יש יושר אומנותי, מה שאומר שאם מחר הם מעלים הצגה שאף אחד לא הולך לצפות בה (אולי חוץ מ 4-5 מבקרי תיאטרון), זה לא ישנה את שגרת חייהם.
2. העולם השתנה. הגיע הזמן שגם התיאטרון ישתנה.
אם אתם מסכימים איתי שעדיף לחיות בעיר שיש בה תיאטרון מאשר בכזו ללא תיאטרון, ייתכן ותתיחסו בסלחנות לנקודה האחרונה. אין מה לעשות, תגידו, כדי שיהיה תיאטרון עלינו לממן גם את ההצגות המוצלחות וגם את אלה הלא מוצלחות.
לכן השאלה המעניינת שנרצה לשאול: האם אנשים ימשיכו להעלות הצגות גם אם תיאטראות לא יקבלו תקציב מהמדינה. אני חושב שכן.
הראיות התומכות רבות ומגוונות. כבר כיום קיים תיאטרון לא מתוקצב ולא ממוסד, למרות שהוא עדיין בשוליים. הנה מה שאמה הבמאי שלמה פלסנר בראיון משנה שעברה לגלובס, בתגובה לשאלה אם חשב פעם לפרוש:
”הרבה פעמים. יש רגעים שרוצים לוותר על הכול, ואז נכנסים לחדר החזרות ולהט העשייה מדבק, שמבינים שאין דרך לחיות בלי זה. לאור שיש לאנשים בעיניים אין תו מחיר“
יש אנשים שימצאו את הדרך להמשיך לעשות תיאטרון, או כל אומנות אחרת שהם בוחרים בה. למרות שהם לא יודו בזה, מצבם של אנשים אלו היה טוב בהרבה ללא תיאטרון מתוקצב.
3. עם הפנים קדימה
באחד הימים בעבודה ניגשה אליי מישהי שעבדה איתי, אך לא היינו בקשר קרוב, להזמין אותי להצגה. היא לקחה קורס בתיאטרון הגוף וחיפשה קהל למופע הסיום. מובן שהלכתי, וגם אנשים נוספים מהעבודה הצטרפו. האמת, אפילו נהניתי מההופעה.
זה לא קל למצוא קהל, זה דורש מאנשים לנסות, להזמין, לרדוף, קצת להתבאס ולנסות שוב. לא כל אחד מצליח לעשות זאת, ואלה שמצליחים לא תמיד יודעים ליצור הצגות מספיק טובות. אבל, בעולם המודרני אני משוכנע שיהיו אנשי תיאטרון מוכשרים שילכו בדרך הקשה הזו, ימצאו קהל ויצרו עבורו ואיתו הצגות מושקעות.
כל עוד תקצוב התיאטרון הוא אופציה ריאלית, הסיכוי שזה יקרה קלוש. אבל המעבר מיצירה עבור אומנות ליצירה עבור קהל שמבין באומנות הוא לדעתי ראוי ויתרום לשחקנים ולכולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה