4 סיפורים שיעזרו לך להעביר רגשות טוב יותר

כולנו יודעים שאחת הדרכים היעילות להעביר רגשות היא באמצעות סיפורים, והעברת רגשות היא הרי אחת המיומנויות המרכזיות של כל מרצה. אם אתה מצליח לגרום לקהל שלך להרגיש משהו אז אפשר לבנות על זה את המשך ההרצאה ויש סיכוי טוב שנהיה מוכנים להקשיב. 

הבעייה עם סיפורים היא שקשה לחשוב עליהם. גם במקרה הטוב שעברת חוויה מעניינת שאיכשהו קשורה לנושא ההרצאה, בזמן שהוא יחסית קרוב לזמן ההרצאה, עדיין צריך לחשוב איך לספר אותה בצורה טובה שתעורר רגשות, והאמת היא שברוב המקרים החיים שלנו לא כאלה מעניינים למלא סיפורים לכל הזדמנות. 

זו הסיבה שמרצים טובים ממציאים סיפורים, אבל מרצים מעולים גונבים סיפורים מאחרים (אבל אנחנו יכולים לקרוא לזה "שואבים השראה"). אז בשביל שיהיה לכם מקורות טובים להשראה להרצאה הבאה, אספתי 4 סיפורים מהרצאות שיעזרו להעביר 4 רגשות לכל קהל. כדאי להתאים אותם להרצאה שלכם, כמובן, אבל אפשר גם לספר כמו שהם.

1. חוסר אונים

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/eric_dishman_health_care_should_be_a_team_sport.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: שלום לכולם, אני רוצה לחלוק אתכם סיפור אישי, כזה שמעולם לא חלקתי באופן פומבי בעבר, כדי להמחיש מדוע עלינו לחשוב מחדש על מערכת הבריאות כמה שיותר מהר. לפני 24 שנים כשהייתי בקולג' תקפו אותי התעלפויות לא מוסברות (ללא קשה לאלכוהול). 

הגעתי למרפאת הסטודנטים, שם הריצו בדיקות וגילו שיש לי בעיות בכליות. תוך שניות נזרקתי לשישה חודשים של צילומים, בדיקות ומומחים. בזמן שאני יושב וממתין לאולטראסאונד, כל המומחים נכנסו יחד לחדר - ידעתי שהולכות להגיע חדשות רעות - ואכן, לטענתם סבלתי משילוב בעיות נדירות בכליות ונותרו לי שנתיים לחיות. 

אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש לקבל כזו בשורה ?

תחושת חוסר אונים יכולה להיות פתיח מעולה כמעט לכל נושא. כשהקהל מרגיש חסר אונים הוא פנוי לשמוע כיצד הרעיון שלכם יוציא אותו מהמצב הזה ויחזיר לו את השליטה על חייו. בהרצאה של אריק דישמן הוא ממשיך ומגלה כיצד כל הסיפור היה טעות באבחנה, ומה צריך לעשות כדי לשפר את מערכת הבריאות.

תסכול וכעס

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/seth_godin_this_is_broken_1.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: השנה חילקו ממקום העבודה שלי תלושי מתנה לחג בצורת כרטיסים קטנים, שנראים כמו כרטיסי אשראי. כשקיבלתי אותם לראשונה ממש שמחתי - כרטיסי אשראי נראים רציניים וכיף להחזיק אותם, אבל אז במבט שני אתה מגלה שני דברים: קודם כל תאריך התפוגה על הכרטיס הוא לעוד חודשיים, כך שאין בכלל זמן להשתמש בתלוש, וגם הם חילקו 3 כרטיסים של 100 ש"ח כל אחד, מה שאומר שכל שימוש כרוך בכאב ראש, אם רוצים לקנות משהו שעולה קצת יותר או קצת פחות.

(עכשיו סצינה - קורע את הכרטיסים מול הקהל ועושה פרצוף מתוסכל)

הנקודה היא: היתה להם הזדמנות לפנק אותי בתלוש מתנה יעיל, ובמקום זה הם רק חיפשו לתת משהו שכמה שפחות אנשים ישתמשו בו. 

תחושות תסכול וכעס, בין אם על מקום העבודה או בין אם על כל נשוא אחר, יכולה לעבוד לטובתכם כדי להניע לפעולה. אם אנשים מתוסכלים מהמצב הקיים, אתם יכולים להציע להם דרך להוציא קיטור, להראות שהם לא לבד או להציע דרך פתרון שתשנה את המצב המתסכל. 

אמון / קהילה קטנה

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/danny_hillis_the_internet_could_crash_we_need_a_plan_b.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: רק כדי לתת לכם מושג על רמת האמון שהיתה בינינו באינטרנט של אותה התקופה, בואו אספר לכם איך זה הרגיש לרשום שם דומיין באותם ימים. לי היה מזל ונתנו לי לרשום את שם הדומיין השלישי באינטרנט. יכולתי לבחור כל שם שרציתי מלבד bbn.com ו symbolics.com. אני בחרתי את think.com אבל אז חשבתי: יש עוד הרבה שמות מעניינים, אולי כדאי לבחור עוד כמה, רק שיהיה לכל מקרה. בסוף כמובן שלא עשיתי זאת, זה היה נחשב חוסר נימוס.

הסיפור מעביר תמונה של קהילת גולשים קטנה שהאינטרנט למעשה התחיל ממנה, ושכולם הכירו את כולם (דני היליס, הדובר, נכנס אגב להרצאה עם ספר טלפונים לא גדול שהכיל את כל כתובות המייל שהיו ב 1982). אם רוצים לתת זווית ישראלית, הסיפור שקול לסיפורים מהקיבוץ או מהצבא: קבוצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם ומתחשבים ואכפת לאנשים אחד מהשני.

הדרך למנף סיפור כזה היא להמשיך לסכנות שאורבות לאותה הקבוצה, וכמובן לפעולות שצריך לעשות כדי לשמור על הפסטורליה.

פאראנויה / רודפים אחריי

סופר במקור: http://www.ted.com/talks/mikko_hypponen_three_types_of_online_attack.html

הסיפור מקוצר בתרגום חופשי: ב 1980 במזרח גרמניה הקומוניסטית, אם היתה בבעלותך מכונת כתיבה היה עליך לדווח עליה לשלטונות. הם שמרו אצלם פיסות נייר מכל מכונת כתיבה שדווחה, כדי שהממשלה תעקוב מאין מגיע כל טקסט שמסתובב במדינה. אם הם מצאו פיסת נייר שעליה נכתבו המילים הלא נכונות, היה אפשר להגיע בקלות למכונת הכתיבה שממנה יצא הנייר וכך להגיע ליוצר של אותן המילים. אנחנו במערב לא הצלחנו להבין כיצד מישהו מסוגל לעשות זאת ולהגביל כך את חופש הביטוי. חשבנו שאצלנו לעולם זה לא יקרה. 

אבל היום ב 2011, אם תלכו לקנות מדפסת לייזר צבעונית של כל יצרן גדול, הדפים שהמדפסת מוציאה יכללו נקודות צהובות עדינות, המודפסות על כל עמוד בתבנית המזהה את העמוד למדפסת שממנה הודפס. זה קורה כאן היום ואף אחד לא פוצה פה. 

סיפורים המעוררים תחושה של רדיפה (למרות שבמקרה הזה מוצדקת) יכולים להעלות את רמת ההקשבה והעירנות של הקהל שלך. בעזרת סיפורים כאלה אתה חושף אותם לסכנה שהם לא היו מודעים אליה, ובכך הם מרגישים מפוחדים אך עם זאת נותנים בך אמון בהיותך האדם שחשף אותם לאמת החדשה. 

יש לכם סיפורים שאתם אוהבים לשמוע או לספר בהרצאות ? שתפו אותם בתגובות