מכל מקום, מה שהפתיע בסיפור הנוכחי הוא זהות המרצה. הכרתי אותו כבן אדם רציני ומקצוען בתחומו — לא אחד שציפיתי לשמוע עליו תלונות.
אם נחזור לכיתה, אחרי 2-3 מפגשים, כשהתלמידים התחילו לחייך שוב ואיומי התביעה פסקו, התחלתי לשאול את השאלה המתבקשת, מה היה כל כך רע במרצה הקודם. כולם הסכימו שמדובר בבן אדם מקצועי המכיר את החומר. הבעייה היתה באופן ההעברה.
עכשיו אני טיפוס די עקשן אז ניסיתי להמשיך לחפור: מה בדיוק היה לא בסדר באופן ההעברה, האם רמת ההתעמקות ? כמות התרגולים ? רמת העניין בשיעור ? — ולהפתעתי מצאתי שכל התשובות נכונות, כלומר כל המשתתפים הסכימו שאופן ההעברה היה לא טוב, אך כל אחד מצא בעיות אחרות באופן ההעברה.
וכאן אנו מגיעים לנושא הפוסט שלנו להיום, הקנקן.
כשאתה נותן הרצאה כבר אחרי הדקות הראשונות רוב האנשים החליטו האם שווה להמשיך להקשיב לך או שלא. אם הם החליטו שאתה שווה הקשבה, הם יקבלו בסלחנות גם את הטעויות שלך, ויצאו מגדרם כדי להשאר ערים גם אם הסיפורים שלך משעממים.
לעומת זאת, אם החליטו שאתה לא שווה את הזמן שלהם (החלטה שברובה היא לא מודעת), הם ימצאו פגמים בסיפורים הכי מעניינים שלך, לא יצחקו מהבדיחות ויצאו מגדרם רק כדי למצוא איפה אתה טועה. אם תגיש את הארוחה שלך בקנקן מלוכלך, אף אחד אפילו לא יטעם.
הקנקן הוא אחת הדרכים שבהן תוכל להשפיע על ההחלטה. הנה כמה רעיונות שתוכל לנסות כדי לשפר את הרושם הראשוני:
- תגיע מוקדם. חצי שעה לפני זה מעולה.
- התחל את ההרצאה עם סיפור מעניין שקשור לנושא.
כזה שהתאמנת בבית איך לספר אותו טוב.
- תחייך. הרבה.
להכיר את החומר שלך זה כמובן חשוב, אבל אם תעשה רק את זה הקהל שלך פשוט לא יצליח להקשיב לך, ואז בזבזת את הזמן שלך ושל כולם.
הופעה ייצוגית, גילוח וכיוצא בזה, גם יתרמו לרושם ראשוני חיובי.
השבמחקלא בדקתי את זה אמפירית, אבל אני חושב שלשם הרבה דברים על השולחן, למשל - מים, טושים בכמה צבעים ושעון משדרים הכנה וניסיון. מעל לכל, בתור מתרגל, הייתי שם סתם ספרים (עבים וישנים) על השולחן...