זה לא עובד: שתי שיטות שלא יגרמו לאנשים לדבר על ההרצאה שלכם (ועובדה אחת שיכולה לשנות את הכל)

אנשים אוהבים לדבר. אנחנו אוהבים לדבר מול קהל, לדבר עם החברים, עם המשפחה. עובדה זו מסתדרת טוב עם עובדה כואבת אחרת: לא תמיד כל האנשים בעולם יהיו בהרצאה שלכם (למעשה, כמעט תמיד יהיו אנשים מוצלחים מאוד שלא ישבו בהרצאה שלכם). קחו לדוגמא את אילנה, עובדת בחברת ביטוח שבזכות ההרצאות שהיא מעבירה לצוות הקטן שבו היא עובדת, כולם יודעים טוב יותר על פרטי הביטוח שהם מוכרים. ייתכן שאם מעסיקיה של אילנה היו יודעים על ההרצאות המצוינות שלה, היו מזמן מרחיבים את היוזמה, מסייעים לה להפיץ את הידע לכלל העובדים בחברה ואף מתגמלים אותה על ההשקעה.
יש רק בעייה אחת — מי שאחראי על הדרכות העובדים בחברה בה אילנה עובדת לא יודע על היכולות המצוינות שלה, ולא היה בהרצאה.

וזה נכון גם במקרה הכללי, כמובן. את ההרצאה שלכם ישמעו 30, 50 או 100 איש. רק דמיינו את כמות האנשים הרלוונטיים שלא ישמעו את ההרצאה. בתור מרצים אנו מעוניינים לשמח את הקהל שלנו, אבל אנו גם מעוניינים שהם ימשיכו לדבר על מה שהם שמעו, יכתבו על זה יעלו לפייסבוק, בקיצור יעשו קצת באזז. מה, אם כן, אנו יכולים לעשות כדי לעזור לבאזז הזה לקרות ? בואו נתחיל מהדברים שלא ממש עובדים.

1. אפשר לעשות משהו ממש מוזר

למה זה נשמע נכון: אנשים מדברים אם יש להם משהו לדבר עליו, וגם אנשים אחרים עושים את זה. כולם דיברו על ליאור צורף שהעלה שור לבמה בטד, אולי גם אני אביא שור להרצאה הבאה שלי…

האמת הכואבת: הדברים המוזרים שאנשים מדברים עליהם הם מאוד נדירים, וגם כשזה קורה לא תמיד זה לטובה. כשאורן אל-און  משנה למנכ"ל הפניקס התפשט בכנס סוכני הביטוח זה אומנם הגיע לעיתונים, אבל תגובות משתתפים העידו שזה היה מאוד מביך כנראה לא יקדמו את מטרותיו.
ברוב המקרים כשתעשו דברים מוזרים זה ייזכר בתור אירוע חריג ומביך שכולנו נעדיף לשכוח. הסיכוי להפוך לסנסציה ויראלית הוא נמוך. כנראה בגלל זה אנו מתלהבים כל כך מאלה שכן הצליחו לעשות את זה, ומדברים עליהם.

2. אפשר (לנסות) לייצר באזז בעצמנו.

למה זה נשמע נכון: לפעמים אנשים מדברים מכוח האינרציה, משהו מופיע בפייסבוק אז עושים שייר. אם רק אני אעלה לבד לפייסבוק לינקים לכל הדברים הטובים שאני אומר על עצמי, אולי זה יגרום לאנשים נוספים לשתף.

האמת הכואבת: כשאנשים מעלים יותר מדי חומרים על עצמם לרשת ואף אחד לא משתף, זה נראה קצת… עצוב. יניב דויטש למשל מאיים שיחסום חברי פייסבוק שלא ישתפו את הבדיחות שלו. גם פרופילים מזויפים לא עובדים. אנחנו מספיק חכמים להבדיל בין התלהבות אמיתית לרעשי רקע מזויפים. עדיף להתמקד בלייצר את הראשון.

אם לדחוף ולהתאמץ לא יעזור לי לקבל את תשומת הלב הציבורית לה אני ראוי, מה עוד נשאר? התשובה לדעתי היא אכפתיות. יש מספר אנשים בקהל שלך שהולכים מאוד להתרגש מההרצאה. יש מספר אנשים שההרצאה שלך הצליחה לגעת בהם, לשנות בהם משהו. אלה האנשים שאחרי ההרצאה גם ילכו לדבר עליה.
הסוד הוא להראות לאנשים האלה שאכפת לך מהם. לייצר אתם דיאלוג ולעזור להם לדבר על מה שהם ממילא רוצים לדבר עליו.
אני קורא כל שבוע את הטור של טל ניב במוסף הארץ. היא כותבת על תמונות וכל פעם בוחרת תמונה אחרת לכתוב עליה. כשהצלם ג'ף וול הגיע לארץ, טל הגיעה להרצאות לפני הזמן כדי לדבר אתו לפני. עצם זה שהמרצה (ג'ף וול) הגיע לפני הזמן, ודיבר עם אנשים שאכפת להם מעבודתו זיכה אותו במילה טובה בטור השבועי.

לייצר באזז חיובי להרצאות שלכם זה לא כל כך קשה. כל מה שצריך זה למצוא אנשים שמוכנים לדבר, ולעזור להם לדבר על זה. כל השאר זה קישוטים.