יש לי חבר שמשתתף בהרבה קורסים מקצועיים במסגרת העבודה, וגם מזמין הרצאות וקורסים לחברה שלו. כששאלתי אותו על תרגילי כיתה פניו מיד הזעיפו. עדיף כמה שפחות תרגילי כיתה, הוא אמר. ״אני משלם למרצה כדי שיסביר את החומר״. אני ניסיתי להקשות — אבל, אתה לא מגיע לקורס כדי ללמוד ? והרי, ידוע שדרך עשייה ותרגול לומדים טוב יותר, לא כך ? לא בדיוק, הסביר לי החבר. ברוב המקרים החומר של הקורס יהיה רלוונטי לעבודה השוטפת רק בהמשך החיים. מה שחשוב שהקורס יעורר עניין, שהמרצה יענה על שאלות ויסביר בבירור את החומר, ושכל החומר יהיה מסוכם ומסודר כדי שאפשר יהיה ללמוד לבד לעומק כשיצטרך את זה.
אני מכיר את זה גם מקורסים שאני מעביר. בכל תרגיל כיתה לוקח למשתתפים זמן להתרגל לעובדה שעכשיו צריך לתרגל. יש כאלה שמיד מתחילים לעבוד, אבל רוב המשתתפים מנסים קודם לבדוק אימייל, לקחת כוס קפה או לעשות משהו אחר במקום. לכל אחד לוקח זמן שונה להתחיל לעבוד. גם אחרי שמתחילים, רוב המשתתפים לא מגיעים לקו הסיום בתרגיל. משפטים כמו ״אוקיי הבנו את העקרון אולי נמשיך בלי לכתוב את כל הקוד״ אינם נדירים.
הציפייה של אנשים שמגיעים לקורס או להרצאה, במיוחד אם מדובר בקורס מטעם העבודה, היא קצת כמו לצאת ליום כיף. אתם רוצים לשמוע סיפורים מעניינים, לשתות קפה, לפטפט ובדרך אולי ללמוד משהו.
אז למה בעצם אתם מעדיפים להשאר עם הרצאות פרונטליות משעממות במקום לתרגל לבד ? הנה כמה רעיונות:
אני מקווה שלא אפתיע אף אחד, אבל האמת המרה היא שרובכם לא נכנסים להרצאה מתוך כוונה ליישם מיד את כל הנלמד. להרצאות קצרות רובנו נכנסים כדי לקבל רעיונות חדשים או לשמוע על דברים שאנו לא מכירים. לקורס מקצועי רובנו מגיעים כדי ללמוד דבר או שניים חדשים מתוך סילבוס של עשרות נושאים. החומר של הקורס אמור לענות על הצרכים של כל המשתתפים. אך מאחר ואתם אנשים שונים, כל אחד מכם מתעניין מאוד בחלק מהנושאים, מתעניין באופן בינוני בנושאים אחרים ויש עוד כמה נושאים שכלל לא רלוונטים עבורו.
בהרצאה פרונטלית, גם חומר שהוא לא הכי רלוונטי, כשמועבר בצורה מעניינת מתובל בסיפורים עסיסיים יכול ״למשוך״ אותך פנימה. כבר שמעתי לא מעט הרצאות מרתקות על נושאים שאין לי שום נגיעה אליהם ביום-יום, ואני בטוח שגם אתם.
ובתרגול כיתה ? למישהו יש כוח לשבת לפתור תרגיל שאיננו רלוונטי לעבודה השוטפת שלו ? זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן, במיוחד כשיש לי אופציה לבדוק מיילים במקום.
אף אחד לא יכתוב את זה בשום טופס משוב, אבל אני אומר לכם בתור מרצה בצורה בוטה וידידותית. יש תרגילי כיתה שדורשים ידע מוקדם בנושאים שרשמנו אותם כדרישות קדם לקורס, או שנלמדו בשיעורים קודמים. למעשה, רוב תרגילי הכיתה המעניינים הם כאלה.
אבל אם דילגתם על שיעור, או שהחלטתם להירשם למרות שאתם לא מכירים מספיק טוב את דרישות הקדם, הסיכוי שתפתרו את תרגיל הכיתה הוא נמוך.
אני יודע את זה, ואתם יודעים את זה. עכשיו השאלה מה עושים עם זה.
גם אם אתם מאוד טובים במה שאתם עושים, וגם אם כשאתם בפוקוס מלא אתם יכולים לפתור בעיות דומות לתרגיל הכיתה בזמן סביר, אחרי שקראתם עד לכאן אתם וודאי מבינים שתרגיל כיתה ממש לא מקבל את אותו יחס כמו בעיה אמיתית בסביבה מבצעית.
עכשיו נכניס לסיפור גם את מגבלת הזמן ונשאל: האם אתה מאמין שתוכל לפתור את התרגיל בזמן ?. אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שתנסה להתמודד אתו, אבל אם התשובה שלילית רובנו נעדיף לחכות שהזמן יעבור. ממילא לא נגיע לקו הסיום עם תרגיל פתור, ואנחנו מתוכנתים להאמין שהמטרה חשובה מן הדרך.
ככל שזמן העבודה קצר, כך יותר אנשים מאבדים אמון ביכולתם להתמודד עם התרגיל. חוסר אמון זה מוביל לזה שאתם אפילו לא מנסים.
איך זה יראה כשהכל ייגמר ? איך ייראה העולם שלאחר תרגיל הכיתה ? ברוב המקרים המרצה יציג את הפתרון וימשיך בשעור. ומה לגבי כל העבודה שעשיתם ? מה אם בחרתם דרך שונה מזו של המרצה והצלחתם (או שלא הצלחתם) ? האם הדרך שלכם גם טובה ? האם יש בעיות נקודתיות אחרות שמנעו מכם להגיע לקו הסיום ?
מי שחושב שכשייגמר התרגיל כל העבודה שנעשתה תמחק והשעור ימשיך במהלכו הרגיל, לא ישקיע את הזמן והעבודה בפתרון. אף אחד לא רוצה לדחוף אבנים במעלה ההר ולראות אותן בסוף מתגלגלות למטה.
מהנקודות שהעלינו עושה רושם שהמצב אבוד, ושהסיפורים על כיתות הפוכות, בהן תלמידים מתרגלים ביום ולומדים בלילה שמורים למקומות מוזרים מעבר לים. האמת היא, שניתן לעזור לתלמידים שלך להתמודד עם הפחדים שלהם וללמוד טוב גם דרך תרגילי כיתה, פשוט צריך להקפיד על מספר כללים פשוטים.
תיאום ציפיות הוא כנראה המרכזי ביותר, אנשים צריכים לדעת למה הם נכנסים ולבוא מוכנים. מי שמגיע לשמוע הרצאה ובסוף מקבל תרגיל כיתה הולך להתאכזב.
תרגילים מדורגים גם כן עוזרים לאזן בין פערי הרמות והעניין בין המשתתפים. לא כולם חייבים לפתור את אותו תרגיל כיתה. אפשר ורצוי לכתוב גרסאות שונות של התרגיל, עבור אנשים ממוקדים יותר וממוקדים פחות. אפשר אפילו לתת את התרגיל בשלבים מהקל אל הקשה.
כך, מי שטוב וממוקד יסיים מהר את החלקים הקלים ויתקדם לחלקים שיאתגרו אותו, ומי שצריך יותר תרגול על הבסיס יוכל להשקיע זמן בחלקים המתאימים לו.
ואולי הדבר החשוב ביותר הוא להבהיר לאנשים שהעבודה שלהם חשובה. כשאני מעביר קורס הכולל פרויקט סיכום עם ציון, ונותן לאנשים פידבק באופן שוטף על העבודה שלהם (ממש יושב אתם על העבודה, מבקש הסברים ומתקן תוך כדי תנועה), רמת ההשקעה והמיקוד גבוהים. לעומת זאת, תרגילים ספורדיים שניתנים מחוץ לכל הקשר מקבלים יחס הפוך.
נסו להשתמש בתרגילי הכיתה באופן שיאתגר את התלמידים שלכם, ועזרו להם להבין שתרגילים אלו ישמשו אותם כבסיס להמשך. למידה באמצעות תרגול אפשרית, היא פשוט דורשת קצת יותר מאמץ מכל הצדדים.
אני מכיר את זה גם מקורסים שאני מעביר. בכל תרגיל כיתה לוקח למשתתפים זמן להתרגל לעובדה שעכשיו צריך לתרגל. יש כאלה שמיד מתחילים לעבוד, אבל רוב המשתתפים מנסים קודם לבדוק אימייל, לקחת כוס קפה או לעשות משהו אחר במקום. לכל אחד לוקח זמן שונה להתחיל לעבוד. גם אחרי שמתחילים, רוב המשתתפים לא מגיעים לקו הסיום בתרגיל. משפטים כמו ״אוקיי הבנו את העקרון אולי נמשיך בלי לכתוב את כל הקוד״ אינם נדירים.
הציפייה של אנשים שמגיעים לקורס או להרצאה, במיוחד אם מדובר בקורס מטעם העבודה, היא קצת כמו לצאת ליום כיף. אתם רוצים לשמוע סיפורים מעניינים, לשתות קפה, לפטפט ובדרך אולי ללמוד משהו.
אז למה בעצם אתם מעדיפים להשאר עם הרצאות פרונטליות משעממות במקום לתרגל לבד ? הנה כמה רעיונות:
1. החומר לא רלוונטי
אני מקווה שלא אפתיע אף אחד, אבל האמת המרה היא שרובכם לא נכנסים להרצאה מתוך כוונה ליישם מיד את כל הנלמד. להרצאות קצרות רובנו נכנסים כדי לקבל רעיונות חדשים או לשמוע על דברים שאנו לא מכירים. לקורס מקצועי רובנו מגיעים כדי ללמוד דבר או שניים חדשים מתוך סילבוס של עשרות נושאים. החומר של הקורס אמור לענות על הצרכים של כל המשתתפים. אך מאחר ואתם אנשים שונים, כל אחד מכם מתעניין מאוד בחלק מהנושאים, מתעניין באופן בינוני בנושאים אחרים ויש עוד כמה נושאים שכלל לא רלוונטים עבורו.
בהרצאה פרונטלית, גם חומר שהוא לא הכי רלוונטי, כשמועבר בצורה מעניינת מתובל בסיפורים עסיסיים יכול ״למשוך״ אותך פנימה. כבר שמעתי לא מעט הרצאות מרתקות על נושאים שאין לי שום נגיעה אליהם ביום-יום, ואני בטוח שגם אתם.
ובתרגול כיתה ? למישהו יש כוח לשבת לפתור תרגיל שאיננו רלוונטי לעבודה השוטפת שלו ? זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן, במיוחד כשיש לי אופציה לבדוק מיילים במקום.
2. לא הייתם מספיק טובים כדי לפתור את התרגיל
אף אחד לא יכתוב את זה בשום טופס משוב, אבל אני אומר לכם בתור מרצה בצורה בוטה וידידותית. יש תרגילי כיתה שדורשים ידע מוקדם בנושאים שרשמנו אותם כדרישות קדם לקורס, או שנלמדו בשיעורים קודמים. למעשה, רוב תרגילי הכיתה המעניינים הם כאלה.
אבל אם דילגתם על שיעור, או שהחלטתם להירשם למרות שאתם לא מכירים מספיק טוב את דרישות הקדם, הסיכוי שתפתרו את תרגיל הכיתה הוא נמוך.
אני יודע את זה, ואתם יודעים את זה. עכשיו השאלה מה עושים עם זה.
3. זמן העבודה היה קצר מדי
גם אם אתם מאוד טובים במה שאתם עושים, וגם אם כשאתם בפוקוס מלא אתם יכולים לפתור בעיות דומות לתרגיל הכיתה בזמן סביר, אחרי שקראתם עד לכאן אתם וודאי מבינים שתרגיל כיתה ממש לא מקבל את אותו יחס כמו בעיה אמיתית בסביבה מבצעית.
עכשיו נכניס לסיפור גם את מגבלת הזמן ונשאל: האם אתה מאמין שתוכל לפתור את התרגיל בזמן ?. אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שתנסה להתמודד אתו, אבל אם התשובה שלילית רובנו נעדיף לחכות שהזמן יעבור. ממילא לא נגיע לקו הסיום עם תרגיל פתור, ואנחנו מתוכנתים להאמין שהמטרה חשובה מן הדרך.
ככל שזמן העבודה קצר, כך יותר אנשים מאבדים אמון ביכולתם להתמודד עם התרגיל. חוסר אמון זה מוביל לזה שאתם אפילו לא מנסים.
4. אתם לא מאמינים שתקבלו פידבק אמיתי על העבודה שלכם
איך זה יראה כשהכל ייגמר ? איך ייראה העולם שלאחר תרגיל הכיתה ? ברוב המקרים המרצה יציג את הפתרון וימשיך בשעור. ומה לגבי כל העבודה שעשיתם ? מה אם בחרתם דרך שונה מזו של המרצה והצלחתם (או שלא הצלחתם) ? האם הדרך שלכם גם טובה ? האם יש בעיות נקודתיות אחרות שמנעו מכם להגיע לקו הסיום ?
מי שחושב שכשייגמר התרגיל כל העבודה שנעשתה תמחק והשעור ימשיך במהלכו הרגיל, לא ישקיע את הזמן והעבודה בפתרון. אף אחד לא רוצה לדחוף אבנים במעלה ההר ולראות אותן בסוף מתגלגלות למטה.
5. איך בכל זאת אפשר להצליח עם תרגילי כיתה ?
מהנקודות שהעלינו עושה רושם שהמצב אבוד, ושהסיפורים על כיתות הפוכות, בהן תלמידים מתרגלים ביום ולומדים בלילה שמורים למקומות מוזרים מעבר לים. האמת היא, שניתן לעזור לתלמידים שלך להתמודד עם הפחדים שלהם וללמוד טוב גם דרך תרגילי כיתה, פשוט צריך להקפיד על מספר כללים פשוטים.
תיאום ציפיות הוא כנראה המרכזי ביותר, אנשים צריכים לדעת למה הם נכנסים ולבוא מוכנים. מי שמגיע לשמוע הרצאה ובסוף מקבל תרגיל כיתה הולך להתאכזב.
תרגילים מדורגים גם כן עוזרים לאזן בין פערי הרמות והעניין בין המשתתפים. לא כולם חייבים לפתור את אותו תרגיל כיתה. אפשר ורצוי לכתוב גרסאות שונות של התרגיל, עבור אנשים ממוקדים יותר וממוקדים פחות. אפשר אפילו לתת את התרגיל בשלבים מהקל אל הקשה.
כך, מי שטוב וממוקד יסיים מהר את החלקים הקלים ויתקדם לחלקים שיאתגרו אותו, ומי שצריך יותר תרגול על הבסיס יוכל להשקיע זמן בחלקים המתאימים לו.
ואולי הדבר החשוב ביותר הוא להבהיר לאנשים שהעבודה שלהם חשובה. כשאני מעביר קורס הכולל פרויקט סיכום עם ציון, ונותן לאנשים פידבק באופן שוטף על העבודה שלהם (ממש יושב אתם על העבודה, מבקש הסברים ומתקן תוך כדי תנועה), רמת ההשקעה והמיקוד גבוהים. לעומת זאת, תרגילים ספורדיים שניתנים מחוץ לכל הקשר מקבלים יחס הפוך.
נסו להשתמש בתרגילי הכיתה באופן שיאתגר את התלמידים שלכם, ועזרו להם להבין שתרגילים אלו ישמשו אותם כבסיס להמשך. למידה באמצעות תרגול אפשרית, היא פשוט דורשת קצת יותר מאמץ מכל הצדדים.
תודה על פוסט מענין ......
השבמחקאני יכול להציע לך עוד מתודה אפשרית לענין העמקת עינין בתרגילי כיתה . התפיסה / שיטה שפיתחתי , והיא זו של - הטמעה אינסטינקטיבית .
במסגרת הזו , התרגול שם דגש על פעולה מיידית והצלחה מיידית וזמינה ( כלומר , התבססות על סך הפעולות בתרגול שמייצרות בוודאות מראש תוצאה דנן ) .
מסגרת כזו , מעניקה תמריצים חיוביים לתלמיד , מעניקה לו זרימה , והכי חשוב , קשר רגשי עם החומר הנלמד או התרגול דנן .
כלומר , לא הצגת תובנה והסבר ואחר כך תרגול . אלא תרגול מנצח ורק הוא בלבד בעיקרון !!
אחרי יצירת זיקה רגשית מעמיקה , ההסבר או הצגת התובנה , תאמין לי , הרבה יותר משכנעים .
תודה
הי פוקסי,
מחקאני מאוד מתחבר לרעיון וגם יצא לי לראות אותו עובד לא מעט פעמים. הפוסט מתאר את התסכול שלי מהפעמים שהשיטה לא עובדת ...