יום שישי, 29 בנובמבר 2013

הגיע הזמן לסגור את בית הספר (או: למה באמת יש לכם פחד קהל)

לכל אחד יש דברים שהוא לא טוב בהם במיוחד. שפות זרות למשל אף פעם לא היו הצד החזק שלי. אנגלית למדתי בגיל צעיר בזכות המחשב ומאז זה נשאר. לגבי צרפתית וערבית הסיפור היה פחות נעים.
המעט שאני זוכר משיעורי צרפתית היה שהמורה התקשתה להגות את השם שלי, והיתה מכנה אותי בשמות חלופיים (למשל עיתון). איכשהו בזכות עזרה מאנשים אחרים בכיתה בזמן המבחנים הצלחתי לקבל ציונים סבירים, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על ערבית, שם אפילו את האותיות לא ממש הצלחתי לצייר, כך שגם אם התשובות למבחן היו מונחות לי מול העיניים זה פשוט לא עזר.
מאז גם לא ממש ניסיתי ללמוד שפות בשום צורה או מסגרת מחוץ לבית הספר, ופשוט הסתפקתי בידיעה שאינני טוב במיוחד בשפות. יש לי אגב אמונות דומות לגבי מספר לא מבוטל של דברים אחרים שבהם אני פשוט לא ממש טוב.

מה בין לימודי הצרפתית שלי לפחד הקהל שלכם, אני שומע אתכם שואלים. השבוע התחלתי לקרוא את ספרו המצוין של קן רובינסון לצאת מהקווים, שעזר לי להתחיל לראות את הקשר. אחת הטענות המרכזיות שלו, היא שמעבר לנושאי הלימוד עצמם הנלמדים במערכת החינוך, בית הספר מעביר גם אמונות ותפיסות עולם המשפיעות על המשך חיינו. תפיסות אלו מקורן במהפכה התעשייתית. הן נגזרות מהאידאל של אדם פרודוקטיבי בן המאה ה-19. הנה כמה רעיונות מרכזיים כאלה הקשורים לפחד הקהל שלכם:

1. הרעיון שכשרון מולד הוא הכרחי להצלחה.
אתם אולי לא יודעים אבל פעם היו בתי ספר עיוניים ובתי ספר מקצועיים, והיה צריך להחליט מי ילך לאן. העיוניים הכשירו אותך למקצועות ״מתקדמים״ כגון רפואה או עריכת דין, והמקצועיים הכשירו אותך לעבוד במפעל או מוסך. מסתבר שיכולות מולדות מסוימות עזרו לך להגיע לעיוני או למקצועי (בארץ למשל זה היה קשור למוצא שלך).
למרות שלכאורה תם עידן ההסללה במערכת החינוך, עדיין יש מתאם גבוה בין מדדים מולדים לציונים. המסר המועבר לתלמידים החלשים: עדיף לכם לרדת לכיתת מב״ר כי ממילא לא תצליחו במסלול העיוני.
המסר שהסללה מעבירה לכל הצדדים הוא שהכשרון המולד שלך קובע במה כדאי לך להשקיע. אם נקודת הפתיחה שלך בדיבור מול קהל היא הזעה וגמגום, כנראה שזה לא מסלול שכדאי לך ללכת בו.

2. הרעיון שיש נושאי לימוד מועילים (ריאליים) ונושאי לימוד שאינם מועילים (הומאניים).
עוד רעיון שמועבר בצורה עדינה אך מדויקת. למרות שתוכנית הלימודים מאפשרת בחירה של המקצועות לבגרות, כולם יודעים שפיזיקה יותר מועיל מתיאטרון. הקידוש של המקצועות הריאליים בא על חשבון החיבור לרגש ולאנשים אחרים, שהוא יכולת הכרחית בדיבור מול קהל.

3. הרעיון שכולם לומדים באותה הדרך.

4. הרעיון שטעויות אינן חלק מתהליך הלימוד ויש להמנע מהן בכל מחיר.

אינני רוצה לטעון כאן שרעיונות אלו אמיתיים או לא אמיתיים. השאלה שלי — איך הם משפיעים על פחד הקהל שלכם. לדעתי מאוד לרעה. דיבור מול קהל מצריך יכולות של חיבור לאנשים והבנה של רגשות (כלומר דברים שנלמדים במקצועות ההומאניים, שאינם מועילים). כדי ללמוד לדבר מול קהל אדם צריך לטעות יותר מפעם אחת, ולהמשיך לנסות למרות זאת ולחפש את הדרך הנכונה להתחבר לאנשים עד שזה מצליח. מיומנות דיבור מול קהל היא אינדיבידואלית, כלומר כל מרצה טוב מביא משהו אחר להרצאה. אין כאן ספר הדרכה איך לעשות את זה נכון.

אני מכיר המון אנשים שישבעו שהם ממש גרועים בלדבר מול קהל, כשם שאני מוכן להשבע שאני ממש גרוע בלימוד שפות. האמת היא שככל הנראה אני לא כל כך גרוע בשפות, ואתם לא כל כך גרועים בלדבר מול קהל. אנחנו פשוט פוחדים לנסות.

2 comments:

  1. תודה על פוסט מענין ......

    תחילה אני תוהה :

    אין יותר בית ספר עיוני אל מול מקצועי ? בזמני כך היה הדבר , איך זה בדיוק אחרת היום , תוכל להסביר ביתר פירוט .

    שנית , אומר לך כך :

    המקצועות ההומניים חשובים כמובן באופן כללי לפיתוח מיומנות הרצאה ודידקטיקה . אבל גם ריאליים , באשר ישנו קשר הדוק בין לוגיקה שיטתית , ברירות של עיקר אל מול תפל , לבין כישוריים הנגזרים והחבוקים במקצועות הריאליים . המקצועות ההומניים חסרי תחליף בפיתוח הזדהות רגשית וחוש מוסרי מפותח כמובן . אבל אין מספיק הדבר על מנת ליצור מוביליות דידאקטית יעילה .הבנות אנליטיות צורניות הן כורח בתצוגה או הבעה יעילה של מערכות ותובנות .

    תודה ......

    השבמחק
    תשובות
    1. הי פוקסי,
      עד כמה שאני יודע כבר כמעט ואין בתי ספר מקצועיים. כולם הולכים לעיוני (ואז לתואר ראשון ושני, ולמעשה יש אינפלציה בהשכלה כך שהתעודה שווה הרבה פחות).

      לגבי מקצועות הומניים מול ריאליים, אני חושב שהסכנה היא כשמעדיפים אחד על פני השני.

      מחק