זה לא שווה אם הם לא מבינים

השבוע בדרך לעבודה מישהי ניגשה אליי לשאול הוראות הגעה לבניין סמוך. מאחר ולא מיהרתי, הסברתי לה בדיוק איך כדאי ללכת ואף הצבעתי על הבניין שאליו היא רצתה להגיע. הבעייה - בשביל להגיע היה עליה לחצות כביש ולעבור שביל שלא נראה כמו שביל (אתם מכירים את השבילים האלה שנראים כאילו אין כלום מהעבר השני).
כמו שהסברתי לכם קוראים יקרים, כך גם הסברתי לאותה השואלת ונפרדנו לדרכנו. כשעליתי ליעדי כעבור מספר דקות, ראיתי אותה מהחלון מתקרבת לאותו שביל-שלא-נראה-כמו-שביל.

המשכתי להסתכל רק לראות שהכל יהיה בסדר, אך להפתעתי היא פשוט נעמדה בסמוך לשביל, הסתכלה כאובדת לכל הכיוונים ובסופו של דבר פנתה חזרה על עקבותיה לחפש דרך אחרת להגיע לבניין.

אני לא יודע איך זה נגמר, ואני מקווה שהיא הצליחה למצוא מעקף ולהגיע ליעדה. מה שכן שמחתי זה על ההזדמנות לראות איך זה נראה כשלא מבינים אותך.

כשאנו עומדים מול קהל ומעבירים הרצאה אין שום דרך שנוכל לגלות מה המאזינים מרגישים. ברור שיש סימנים חיצוניים: אם כולם מפהקים זה בטח לא בגלל שכולם ישנו רע בלילה, ומצד שני אם קבוצה שלמה משתתפת ושואלת שאלות אז כנראה שההרצאה לא מאוד משעממת. רוב המקרים עם זאת הם איפשהו באמצע.

מה נוכל לעשות בהרצאה כדי לוודא שהמאזינים אכן הבינו אותנו ? הנה כמה רעיונות.

1. נסו לשאול שאלות ולפתח דיון תוך כדי ההרצאה

איפה שמתאפשר נסו לשלב Pop Quizzes (חידוני-פתע) במהלך ההרצאה. שילוב שאלות הבנה איכותיות באופן ספונטני הוא לא קל, ולכן כדאי מאוד להכין את השאלות האלה מראש ואף לשלב אותן בשקפים.
שקף חידון-פתע משרת שתי מטרות, הוא עוזר למרצה להבין אם המאזינים הבינו או לא, אבל הוא גם עוזר למאזינים עצמם. זכרו שרוב המאזינים שלכם דומים לאותה אשה ששאלה אותי הוראות בתחילת הפוסט. אם היא היתה יודעת שעשר דקות מאוחר יותר היא הולכת להסתבך, בטוח היתה שואלת מספר שאלות הבהרה.

גם המאזינים שלכם ככל הנראה לא מבינים שהם לא הבינו. חידוני פתע יעזרו להם להבין את הפער.

2. למידה עצמית עדיפה תמיד על למידה מהרצאה

הכי רחוק שתצליחו להגיע בהרצאה הוא לתת לאנשים את החשק ואת הכלים ללמוד. הלמידה עצמה היא תהליך יחידני שכל אחד חייב לעבור. מסיבה זו, אם אתם יכולים להיות לצד המאזינים שלכם כשהם מבצעים את הלמידה עצמה - יהיה לכם הרבה יותר קל לזהות קשיים ולפתור אותם.

כשמישהו מבקש הוראות הגעה, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא ללכת אתו. באותו האופן, אם יש זמן נסו לשלב תרגול מעשי וללוות את המאזינים שלכם בתהליך הלמידה דרך עשייה שלהם.

3. היו שם בשבילם כשהם ייתקעו

כשאנשים מבינים שהם לא הבינו, הם מסתכלים ימינה ושמאלה ומתחילים לחפש כיוון אחר. אל תשכח לוודא שאנשים יודעים איך לפנות אליך כשזה יקרה, ומרגישים מספיק בנוח כדי לפנות.

לסיכום, חשוב לזכור שכל למידה היא חוויה עצמית של האזנה וגילוי. הרצאה (או כל סוג של הסבר) הם רק תחילת הדרך, הלמידה האמיתית מתרחשת לאחר שהיא תסתיים. אולי כאן טמון הפוטנציאל של הדרכות וידאו, אבל רק אם נצליח ללוות את הוידאו בתמיכה ונכונות לסייע.

איך נראה מרצה מעולה שמשתמש בצגת איומה?

יש אנשים שפשוט יש להם את זה. שלא משנה איפה תשימו אותם, הם יצליחו לדבר עם רגש, להצחיק את הקהל, להפתיע עם נתונים ולעשות שינוי. טיפוס כזה הוא ד"ר מייקל גרגר.
בהמלצת חברים התחלתי לצפות בהרצאות של גרגר. למרות שגרגר עושה את הכל נכון מבחינת טון הדיבור, תנועות הידיים והבעות הפנים — לקח לי קצת פחות מ-20 שניות לקבל סחרחורת.

השקפים עמוסים במלל ומידע. גרוע מכך, מעברי השקפים כולם תלת-מימדיים רוויים באפקטים.

אם עדיין לא צפיתם בהרצאה, אני ממליץ בחום להכנס ללינק. אני אהיה כאן כשתחזרו עם עצות איך לעצב מצגת בצורה שלא תאפיל על המסר שלכם.

1. התחילו משקפים פשוטים

נסו לכתוב את המצגת כך שכל שקף יכלול משפט מרכזי או תמונה שתעביר רעיון מרכזי. בדוגמא של גרגר, היו שקפים רבים שכללו המון מלל עם הדגשות על המקומות החשובים. נסו להימנע מכך. אם השקף יוקרן בזמן שאתם מדברים, והוא כולל טקסט הרבה טקסט, הקהל לרוב יתקשה להקשיב לכם וינסה לקרוא את הטקסט במצגת.
(זה קורה בגלל שרובנו מאמינים שהטקסט הכתוב חשוב יותר או נכון יותר מזה שנאמר בעל פה). משעשעים במיוחד המצבים בהם מרצה מתחיל להסביר דבר מה, ומישהו מהקהל מעמת אותו עם זה שבשקף שהקרין כתובה מסקנה שונה. לך תסביר שהיית לא מרוכז כשתבת את השקף.

אותו הלקח תופס גם לגבי האפקטים (מעברי שקפים או אפקטים בתוך שקף). אלו הסחות דעת שיש לצמצם אותן למינימום.

2. השתמשו בגופנים פשוטים

עוד דבר שיוצר בלבול הוא הגופן. אם נזכור שכל המטרה של המצגת היא שאנשים יסתכלו עליכם ויקשיבו לסיפור שלכם, שימוש בגופן יצירתי רק ימשוך יותר מדי תשומת לב לדברים הלא חשובים. זו הסיבה שנרצה להימנע מגופנים כגון Comic Sans. מה בכל זאת אפשר ? גופנים כגון Myriad Pro, Helvetica Neue או אפילו אריאל יעזרו לכם להעביר את המסר טוב יותר מכל Baskerville.

3. לאמיצים שביניכם: נסו לוותר על המצגת

למי שמדבר הרבה אני ממליץ לנסות מדי פעם לוותר על המצגת. זה עוזר לקבל פרספקטיבה יותר טובה של מה חשוב ומה לא, ואיך לחדד את המסר בלי להסתמך על טקסט כתוב.

ההרצאה הגרועה ביותר שלי

[הפוסט השבוע הוא תרגום שלי, עם קצת התאמות, לפוסט של סת' גודין. הפוסט המקורי מופיע כאן].

את הקורס הראשון לימדתי לפני שבע שנים, ובפרט זו היתה הפעם הראשון שעמדתי להעביר הרצאה רצינית מול קהל. היום כשאני חושב על זה, מוזר שהיה לי קל יותר להתחיל בקורס של שלושה ימים מלאים, מאשר בהרצאה של שעה.

הקורס היה כשלון טוטאלי. רובו לא היה מעניין, חלקו כלל טעויות ועל שיתוף הקהל, דיון פורה ותהליך למידה אין ממש מה לדבר שם.

למרות הביקורת לא חתכתי. למדתי מה שהיה צריך ללמוד והמשכתי ללמד. במהלך השנים העברתי עוד הרבה קורסים גרועים, בינוניים וגם מעולים. במהלך השנים פגשתי אנשים שהיו אצלי בקורסים גרועים, ולמרות זאת למדו הרבה ונהנו, ושמחו שבאו.
למדתי גם, שלפעמים אני בטוח שהרצאה היתה איומה, רק כדי לגלות חודשים או שנים אחרי שהיא השפיעה ושינתה משמעותית את המאזינים.

כמעט כל דבר ששווה לעשותו, הוא דבר ששווה לעשותו טוב יותר. מה שאומר שפעמים מסוימות יהיו טובות יותר מהאחרות, ויהיו כשלונות לאורך הדרך. זה לא בעייה לטווח הרחוק. זה בסך הכל חלק טבעי מהמסלול.

המסקנה ? כמה שתעביר את ההרצאה הגרועה ביותר שלך מהר יותר, תוכל להשתפר מהר יותר, ותוכל להיות מעולה מהר יותר. אז למה אתה מחכה?

למה דווקא מרצים המנוסים בחומר מעבירים הרצאות משעממות?

לא מזמן שמעתי על מחקר לפיו עודף משקל אינו בעייה בריאותית, אלא הצרה האמיתית היא מחסור בפעילות גופנית. מסתבר שאנשים שמנים שמתעמלים טוב ואוכלים בריא נמצאים בסיכון נמוך יותר למחלות מאשר אנשים רזים שאינם מתעמלים. 

אבל, שלא תחשבו שרק כלפי אנשים שמנים יש דעות קדומות - גם מרצים מתמודדים מול מיתוסים - והיום אני רוצה לנסות לנפץ את המיתוס לפיו איש מקצוע מנוסה בתחומו יעביר הרצאה מעניינת יותר ממרצה עם מעט נסיון באותו התחום.

מעבר לעובדה שמיתוס זה משקף דעה רווחת, קל לנו גם לראות את ההגיון בדעה זו. הרי, הנסיון עוזר לאדם להבדיל בין עיקר לטפל ובין אמיתי לשקרי. מספיק לשבת פעם אחת בהרצאה של מרצה שלא מספיק מנוסה בחומר כדי להבין את עומק הצרה. חלק מהדברים שנאמרים אינם נכונים או אינם מדויקים, עודף דגש על דברים לא חשובים וחוסר יכולת לענות על השאלות החשובות באמת.

אז איזה מרצה אנחנו נעדיף לפגוש בפעם הבאה שנלך לשמוע הרצאה ?

1. מרצה חסר נסיון שלא התכונן להרצאה.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לקהל זה לשבת באולם של מרצה שגם אין לו נסיון, אבל גם לא עשה מספיק עבודת הכנה לקראת ההרצאה. מרצה כזה יכול לקחת שקפים מהאינטרנט או ממישהו אחר, לעבור עליהם קצת לפני ההרצאה ולקוות לטוב. האמת היא שטוב כמעט אף פעם לא יוצא מאירועים כאלה. 

חוסר הנסיון גורם לכך שכל מה שאותו מרצה מצליח לעשות זה להקריא את השקפים. אין לו יכולת להוסיף שום דבר מעניין מעבר, והרבה פעמים הוא מנסה להסביר את השקפים אך ההסבר מבלבל יותר מאשר הטקסט המקורי בשקף.

באנלוגיה, זהו האיש השמן שאינו מתעמל. הסיכון הבריאותי כאן הוא הגבוה ביותר.

2. מרצה מנוסה בחומר שלא התכונן להרצאה.

הנה עוד מרצה שלא מתעמל, רק שהפעם נתוני הפתיחה שלו טובים יותר. זהו האיש הרזה שאינו עושה ספורט. סיכויי ההצלחה שלו בתור מרצה גבוהים מאשר אלו של המרצה חסר הנסיון, אך גם מרצה זה הולך להתקל בבעיות. 

נתחיל בסיפור: לאחר 4 שנים שעבדתי בתור מתכנת Java, נפלה בידיי הזדמנות ללמד קורס Java למתכנתים חדשים. באותו הזמן, ולמרות המלצות של חברים, לא חשבתי שזה מאוד חשוב לתרגל את ההרצאה לפני השיעור. עברתי קצת על השקפים וראיתי שאני מכיר טוב את החומר המדובר. בתור מתכנת עם 4 שנים נסיון ידעתי שאוכל להתמודד עם כל אתגר. 

ההפתעה לא איחרה לבוא: כבר בשקפים הראשונים נשאלתי עשרות שאלות שלא התמודדתי אתן בעבודה השוטפת, למרות שהכרתי טוב את החומר, הצורך לנסח באופן מדויק כל משפט בזמן אמת בלבל אותי, ובחלק מהמקרים אמרתי דברים שרק בדיעבד הבנתי שלא היו מדויקים. 

הגרוע מכל - ההרצאה פשוט לא היתה מספיק מעניינת. כל פעם שנזכרתי בסיפור מעניין או באנלוגיה טובה זה היה כבר מאוחר מדי, ואחרי שלימדתי את החומר הרלוונטי.

למרות נתוני הפתיחה הטובים (ואולי בגללם), מרצה מנוסה שאינו מתכונן להרצאה בדרך כלל לא יספר את הדברים המעניינים ביותר ויתקשה לשמור על רצף דיבור טוב. הייתרון הבולט שלו על מרצה חסר נסיון הוא היכולת לענות הרבה יותר טוב על שאלות הקהל. 

3. מרצה חסר נסיון שהתכונן להרצאה.

עכשיו בואו נדבר על פעילות גופנית, או בעולם שלנו - על הכנה מראש להרצאה. מרצה שמתכונן מראש דומה לאיש השמן שמתעמל. הוא חשב לעומק על המסר שאותו הוא רוצה להעביר, חיפש דוגמאות ואנלוגיות רלוונטיות, הבין את כל הקשיים שבדרך ופתר אותם ותרגל שוב ושוב עד שהטקסט מתחבר לסיפור מעניין עם התחלה, אמצע וסוף שמחזקים את המסר.

כשאני יושב בהרצאה של מרצה לא מנוסה שהתכונן מראש, או שומע אחת באינטרנט, אין לי כל דרך להבדיל בינו לבין מרצה מנוסה. הטקסטים, הדוגמאות והסיפורים מחזקים האחד את השני. האנלוגיות מדויקות והבדיחות מצחיקות. להרצאה כזו יש פוטנציאל להשפיע עליי ולגרום לי לחשוב אחרת על דברים.

4. מרצה מנוסה שהתכונן מראש להרצאה.

אז מה בכל זאת הערך של הנסיון אל מול ההכנה המקדימה ? למרצה מנוסה יהיה הרבה יותר קל להתכונן, הוא כבר יודע על מה לשים את הדגש ואיזה סיפורים מצחיקים כדאי לספר, ורק צריך להזכר בהם ולעבד אותם שישתלבו עם המסר הכללי. 

מרצה מנוסה לרוב גם יידע לתת תשובות טובות יותר על שאלות מעניינות, ולכן חלק השאלות ותשובות (בסוף או במהלך ההרצאה) עשוי להיות פורה יותר מאשר עם מרצה לא מנוסה. 

בסופו של דבר החלוקה המעניינת, לדעתי, היא בין מרצים שמתכוננים להרצאה וכאלה שלא. מרצה שמגיע מוכן יעביר הרצאה מעניינת, יספק נקודת מבט חדשה ויתן לקהל שלו חומר למחשבה ודרך לפעולה אפקטיבית. מה שמפתיע כאן הוא שדווקא ככל שמרצה יותר מנוסה בנושא מסוים, כך הסיכוי שהוא ישקיע את הזמן בהתכוננות נמוך יותר.

אז שימו בצד את נתוני הפתיחה, ולפני ההרצאה הבאה שלכם השקיעו את הזמן הדרוש להתכונן. זה משתלם בכל פעם.

4 דרכים להתחמק משאלות קשות של תלמידים

כל מי שעמד מול קהל מכיר את החשש שאחד המאזינים ישאל לפתע משהו שאינך יודע (או שבאותו רגע אינך זוכר). פגשתי לא מעט אנשים שרק בגלל החשש הזה נמנעים בתוקף מהעברת הרצאות או כל סיטואציה של דיבור מול קהל. במהלך השנים שלי בתור מרצה כבר הפסקתי לספור את כמות השאלות הקשות שנשאלתי על ידי תלמידיי. אין מנוס מזה: חלקם מאוד מוכשרים ורואים דברים שאני לא ראיתי, חלקם מגיעים מעולמות תוכן שונים וחלקם פשוט קראו יותר בעיון את החומר. 

אז בשביל שתדעו מה לעשות בפעם הבאה שמישהו שואל שאלה קשה, הנה 4 גלגלי הצלה משאלות קשות:

1. העמידו פנים (או בקיצור BTR).

הטכניקה הפופולרית ביותר של מרצים שאינם יודעים את התשובה היא דווקא המוזרה מכל: להעמיד פנים שהם כן יודעים את התשובה. השיטה קיבלה את שמה ממדריך טירונים מיתולוגי, שבמהלך סיור עם טירוניו במוזיאון שאל אחד הצעירים על מוצג מסוים שהמדריך לא זכר את שמו. ללא היסוס החל המדריך לספר בשבחי אותו רובה מדגם BTR, המסוגל לפגוע בכל מטרה ממרחק וגם להכין קפה. 

הייתרון של שיטה זו היא שזו האינטואיציה הראשונה שלנו, וככל הנראה מוטבעת בנו מילדות. 

הבעייה המרכזית בשיטה זו היא הקלות הבלתי נסבלת של איתור התשובה הנכונה. בעולם של היום, שניה וחצי אחרי שמרצה אומר שטות קופצים 5 תלמידים עם ויקיפדיה להעמיד אותו על טעותו, ובדרך להראות לכל שאר הכיתה כמה הם מוצלחים. 

המלצה שלי: נסו להימנע מלחרטט את תלמידיכם, ואם אתם ממש מרגישים חייבים - לפחות נסו לוודא שאין להם גישה לאינטרנט בחודש הקרוב. 

2. בוא נדבר על זה בהפסקה.

הטריק השני לברוח משאלות קשות היא לדחות את ההתמודדות. תשובת בוא נדבר על זה בהפסקה היא ההתמודדות הנכונה כאשר אתה יודע את התשובה, התשובה לא רלוונטית לשאר הכיתה או להמשך ההבנה של אותו התלמיד, והשאלה עצמה מעידה על חוסר הבנה מאוד גדול של התלמיד שלא ניתן להתמודד אתו בתשובה זריזה מול כולם. 

מאחר ו"בוא נדבר על זה בהפסקה" לא מחייב שהמרצה אכן ייתן איזשהי תשובה, מרצים רבים מנצלים אותו גם בשאלות אותן הם פשוט לא יודעים. הסיבה שזה עובד היא שתלמידים לא באים בהפסקה: עד ההפסקה הם שוכחים, או שהבינו לבד, או שזה כבר לא ממש חשוב להם או אלף סיבות אחרות. 

הבעייה המרכזית בשיטה זו היא מה קורה אם מישהו אכן בא בסוף בהפסקה. במצב כזה מרצה שאינו יודע את התשובה עלול להתדרדר להעמדת פנים.

המלצה שלי: שמרו את "בוא נדבר על זה בהפסקה" למקומות שאליהם הוא מתאים. 

3. אל תאפשרו להם לשאול (או: שאלות בסוף).

מכל הטכניקות שהוצגו עד כה, שאלות בסוף היא הכי פחות גרועה. הרעיון הוא פשוט, אם אף אחד לא שואל כלום, אז בפרט לא ישאלו אותך על דברים שאינך יודע. זו גם טכניקה מאוד קלה לביצוע: בתחילת ההרצאה הסבר שאתה מעדיף שישמרו את השאלות לסוף כדי לא לפגוע ברצף, וכשיגיע הסוף המשך לפטפט קצת מעבר למשבצת הזמן שהוקצתה. אפשר לסיים בהתנצלות קלה "אוי לצערי לא נשאר לנו זמן לשאלות, זה המייל שלי תרגישו חופשי לשלוח שאלות למייל" (מגדילים לעשות מרצים שנותנים כתובת מייל שגויה). 

הבעייה בשיטה זו היא שלמידה אמיתית נובעת מדיאלוג וחשיבה אקטיבית מצד המאזינים. סיכוי טוב שהרצאות מסוג זה הן פשוט בזבוז זמן לרוב הנוכחים.

המלצה שלי: המנעו מהרצאות ללא שאלות אלא אם כן יש מבחן עם ציון בסוף (ואז הם כבר ימצאו דרך להבין את מה שאמרת).

4. חזרו אחריי "אני לא יודע. נסה לחפש על זה וספר לי מה גילית".

רובנו, מרצים ומאזינים כאחד, עדיין שבויים בדימוי לפיו המרצה מחזיק בכל התשובות, והמאזינים או התלמידים יושבים ומקשיבים בשקיקה להגיגיו. אם לאחד מהם תהיה שאלה, ברור שהמרצה חייב להשביע את תאבונו של התלמיד לידע, ולתת לו את המידע (שכידוע נמצא רק אצל המרצה). 

בתוך דימוי זה הלחץ הוא מובן בהחלט, כמו גם הרצון להצטייר כמי שמחזיק בכל התשובות. זה לא שחשוב לנו כל כך לדעת הכל, כמו שחשוב לנו לשמר את עולם הדימויים שבו אנו שבויים.

הדבר שאנו באמת חוששים מפניו הוא להגיד לתלמידינו: "אתם אנשים עצמאיים, מוכשרים ורציניים. לכו תחקרו ותגלו בעצמכם. יש לכם את כל הכלים לעשות זאת".  

אבל זו בדיוק הדרך הטובה ביותר לייצר תהליך למידה איכותי בעולם המודרני. כשכל הידע זמין ונגיש לכולם, והחיפוש והגילוי הם המיומנויות שאותם תלמידים יצטרכו בהמשך החיים שלהם, למידה אפקטיבית חייבת לשלב גם פעולה של הלומד. 

העולם השתנה ואתו גם הדרך הנכונה ללמוד ולרכוש ידע. מהאזנה בשקיקה למרצה שרק אצלו כל הידע ומילה שלו מגדירה מה אמיתי, עברנו לעולם שבו לכל אחד יש נגישות לידע. תפקיד המרצה בעולם החדש הוא להניע תהליך למידה וללוות אותו. ברגע שתבין את זה גם הפחד משאלות קשות יעבור.