יום שבת, 4 בינואר 2014

אחרון

אחרי כמעט שנתיים של כתיבה ו-101 פוסטים, לומד לדבר מגיע לסוף דרכו. הצלחנו להגיד מעט דברים חדשים על דיבור מול קהל, וכנראה גם די הרבה דברים ישנים. הצלחנו להרגיז כמה אנשים (ואני מקווה שגם) לשמח כמה אחרים. והכי חשוב, למדנו שיטות שיעזרו לנו להעביר הרצאות מעניינות יותר.

בחודשים הקרובים אני מתכנן לפתוח בלוג חדש, הפעם על נושא אחר. אם תרצו לקבל הודעה אישית בפתיחה הכי קל זה להשאיר את המייל שלכם בתיבה בצד ימין.

תודה לכולכם על הקריאה, ההערות החכמות והרעיונות הטובים.

ינון

יום שבת, 28 בדצמבר 2013

3 קטנות על הפסיכולוגיה של הציונים

לא לעתים קרובות מבקשים ממני לחלק ציונים בסוף קורס, מה שאומר שברוב המקרים שאני מלמד אני זה שמקבל את הציונים מהמשתתפים בדמות משוב. אבל מדי פעם מי שמארגן את הקורס רוצה לדעת כמה כל אחד מהמשתתפים השקיע, וציון נשמע כמו דרך טובה למדוד זאת. מאחר ובשבוע שעבר זכיתי להעביר קורס עם ציונים, חשבתי לנצל את הפוסט ולחלוק מה שלמדתי על הגישה שלנו לציונים, בתור תלמידים וגם בתור מורים.

1. ציונים גורמים לנו לעשות דברים קשים


נשמע ברור נכון? אבל האמת שזה די מפתיע. מספר אחד שאין לו שום חשיבות מלבד היותו כתוב בתעודה (שגם לה אין שום חשיבות) גורם לאנשים להתנהג אחרת לגמרי באותן הנסיבות בדיוק.
אני לא יודע כמה מכם יצאו לקורס במסגרת מקום העבודה, אבל אני יכול להבטיח לכם, וגם כתבתי על זה בעבר, שאם יש דבר אחד שאתם לא אוהבים לעשות כשאתם משתתפים בקורס זה לתרגל. הכיף שלכם זה לשבת ולשמוע את המרצה חולק מהידע והנסיון שלו ולקבל את כל החומר מסוכם יפה בחוברת עם תוכן עניינים. להתמודד עם אתגרים אמיתיים ? להשאר ערים לילה שלם ולחשוב על פתרונות יצירתיים לתרגילים ? להפתיע את עצמכם ולשמוח כשבסוף זה מצליח ? עדיף להשאיר את העבודה הקשה לחיים האמיתיים, בקורס תן לנו להנות.
אבל רק תכניס ציון לתוך המשחק הזה והכל משתנה. פתאום תרגיל שבכל סיטואציה אחרת היה זוכה לכתף קרה מפאת כמות המחשבה והיצירתיות הנדרשת לפתרונו מקבל את תשומת הלב המלאה שלנו.
פתאום אנשים שמעולם לא ישבו לתכנת ״אל תוך הלילה״ יושבים ומשקיעים את מה שצריך כדי באמת ללמוד. ואתם יודעים מה ? הם אפילו מרוצים מזה בסוף.

2. ציונים גורמים לנו לרמות


עוד עובדה שאתם מכירים מחייכם האישיים. אף אחד לא מעתיק שיעורי בית שאינם לציון, אבל נסו לתת תרגיל עם ציון או עבודת גמר, ותקבלו הרבה פחות פתרונות שונים מאנשים בכיתה. אבל לא מדובר רק בהעתקות. השבוע נתתי לתלמידים לפתור תרגיל והוספתי שכל מי שיפתור אותו יקבל בונוס לציון.
התרגיל לא קשה אבל אני יודע מפעמים קודמות שנתתי אותו שהוא דורש קצת יותר השקעת זמן ממה שאנשים מעוניינים להשקיע בקורס. בסוף הקורס ישבתי עם כל אחד מהמשתתפים לשמוע חוויות וגם שאלתי אם הגיש את תרגיל הבונוס.
פה המקום לציין שכל התרגילים כבר הוגשו מבעוד מועד, כך שהתשובה בהקשר זה לא יכולה להשפיע כלל על הציון עבור אותו התרגיל. למרות זאת גם אנשים שלא הכינו את התרגיל העדיפו להתחמק, להגיד שפתרו חלקית ואף היו שלא זכרו אם הגישו או לא.
הנקודה כאן היא שאף אחד לא הצליח להגיד בצורה פשוטה וישירה ״לא פתרתי את תרגיל הבונוס״ לכשנשאל על כך. זה מטריד בעיניי.

3. למידה אמיתית לא מתרחשת בקורס, ולכן הציון לעולם לא משקף ידע.


וכשאני קורא את הכותרת השלישית גם אני קצת מופתע. אם למידה לא קורית בקורס אז בשביל מה כולנו באים לשם? אז האמת היא שרכישה אמיתית של מיומנות לוקחת זמן. הרבה מאוד זמן. בקורס אתה מקבל את הכלים שבעזרתם תלמד. הלמידה האמיתית של מתכנת מתחילה כשהוא כותב מוצר אמיתי בטכנולוגיה שלמד. כפי שהלמידה האמיתית בנהיגה מתחילה אחרי שקיבלת את הרשיון, והלמידה האמיתית של עו״ד מתחילה כשהוא מתחיל לייצג לקוחות אמיתיים.
אז מה בעצם אומר הציון הזה? כמה אתה ״מוכן״ להתחיל ללמוד? איזה ידע בדיוק הציון בכלל מסוגל לשקף, אם הוא מבוסס על מספר מאוד מצומצם של מקרים אתם התמודדת?
אם אני רוצה לדעת כמה מישהו יודע אני אלך להסתכל על תיק העבודות שלו, על דברים אמיתיים שעשה, על הטקסטים שכתב, ההרצאות שהעביר או האנשים שעבדו אתו, ואחפש לראות את העשייה לאורך תקופת זמן ארוכה ככל האפשר.

ציונים, אם כן, הם אחת הדרכים שלנו להניע את הסטודנטים לפעולה. אנו משתמשים בהם כמנגנון חברתי שעוזר לאנשים ללמוד. ככל שהציון יהיה אישי יותר, במובן זה שכל אחד ידורג בסקאלה אחרת ועל פי הישגיו, אנו נוכל לצמצם את תופעת הרמאויות (שהיא חלק בלתי נפרד מרעיון הציונים) וכך להשתמש בחוכמה במנגנון זה.

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

ומה אתם עושים אחרי שפישלתם בהרצאה?

תמונה באדיבות 123rf.com
אשה נכנסת לאולם להעביר הרצאה. חלק מהדברים שהיא אומרת מעוררים מחשבה, חלק מצחיקים, חלק מעבירים איזשהו מסר ובין כל החלקים יש גם לא מעט שטויות. החל מאי דיוקים קטנים, דרך ציון ״עובדות״ שלא נבדקו וכלה בחוסר הבנה מוחלט של חלקים מסוימים עליהם היא מדברת. הכל נאמר בבטחון ובסיום ההרצאה יש גם זמן לשאלות ומחיאות כפיים. רק מעטים הבחינו שהיא רחוקה מלהיות מומחית סייבר.

גבר נכנס לכיתה ללמד קורס על שפת תכנות מסוימת. הוא עובר עם המשתתפים על הספר, פותר אתם את התרגילים ומתבל את הכל בדוגמאות וסיפורים. בין העמודים והדוגמאות הוא גם מכניס הרבה מאוד אי דיוקים, עובדות שלא בדק עד הסוף ואפילו טעויות של ממש. בסיום הקורס הוא מקבל משוב טוב מרוב המשתתפים. רק מעטים הבחינו שהוא מעולם לא כתב כלום בשפת התכנות עליה דיבר.

כולנו השתתפנו בהרצאות מסוג זה. בתור משתתף בהרצאות אני שומע כל הזמן מרצים שההבנה המקצועית שלהם לא מספיק טובה בנושא עליו הם מדברים, וכמובן בתור מרצה לוקח הרבה מאוד זמן לפתח הבנה מקצועית מספיק טובה כדי ש-100% מהנוכחים יסתכלו על הידע המקצועי שלך בהערכה. בהרצאות הראשונות שתעבירו, יהיה מישהו בקהל שיודע יותר טוב מכם. יהיו שאלות שלא תדעו לענות עליהן ואתם תגידו שטויות. הדרך היחידה להמנע מזה היא לא לקום לדבר.

עכשיו בואו נחזור לסיפורים מההתחלה. מה היה קורה אם שתי ההרצאות היו מצולמות? כאן זה נהיה מעניין כי עכשיו כל מי שקצת לא אוהב את הסגנון של אחד המרצים יכול לשתף את הפאדיחה בין כל חבריו, שבתורם ישתפו בין כל חבריהם. ניתן אפילו לערוך קליפ ״המיטב״ שיחסוך לאנשים לצפות בהרצאות המלאות, ויאסוף רק את האי דיוקים מחוץ להקשרם. לפעמים קליפ כזה יכול אפילו להגיע לאלפי צפיות ויותר ביוטוב.

אבל השאלה המעניינת היא כמובן לא האם מרצה עשה פאדיחות או לא. השאלה היא האם הקהל שישב באולם למד משהו חדש, שינה משהו מהרגליו הישנים או התחיל לחשוב אחרת על דברים שלגביהם היה שרוי בקבעון. המטרה של הרצאה היא בסופו של דבר הקהל, לא המרצה.

כשרק התחלתי להעביר הרצאות חשבתי שאני יותר חכם מכל העולם, והתנדבתי להעביר קורס בשפת תכנות שלא כתבתי בה מעולם. השקעתי ימים ולילות לקרוא ולשנן את ספר הלימוד כדי להגיע מוכן לקורס, ובסופו אכן קיבלתי משובים לא רעים מרוב המשתתפים. משתתף אחד כתב לי במשוב באכזבה רבה שהוא שם לב שלא כתבתי מעולם בשפת התכנות הזאת, ואף פירט את כל הטעויות והפאדיחות שעשיתי. זה גרם לי להרגיש די רע.
אבל החלק המעניין של הסיפור קרה 3 שנים אחרי, כשפגשתי משתתף נוסף שהיה בקורס. הוא סיפר שאופן ההעברה והכלים שנתתי לו בקורס עזרו לו שנים קדימה. כל ה-3 שנים האחרונות הוא מתכנת בשפת התכנות הזו והרבה בזכות ההסברים שלי.

מאז העברתי מאות קורסים, חלקם טובים וחלקם פחות. אני בטוח שאם מישהו ייקח את כל השטויות שאמרתי בשנים האחרונות ויעשה מזה קליפ אני ארצה לקבור את עצמי מבושה. אבל אני גם בטוח שאם מישהו ייקח את כל הדברים הטובים ויעשה מהם קליפ זה יהיה שווה את הכל.
בשורה התחתונה, לכל מי שצפה בהרצאת פאדיחה כזו או אחרת והחליט בתגובה שהוא לעולם לא יעלה לדבר או יעביר הרצאה רק אבל רק אם הוא בטוח ב-200% במה שהוא אומר, תדעו שאין דבר כזה 200% וגם לא 100%. הדרך היחידה לדעת שההרצאה שלך טובה היא להעביר אותה מול אנשים אמיתיים, ולקחת את הסיכון. אחרי זה עושים את שוב, ושוב, ושוב, עד שזה מצליח. מה שאני עושה אחרי שפישלתי בהרצאה, אם כן, הוא להמשיך להרצות. בסוף זה מצליח.


יום שבת, 14 בדצמבר 2013

הדבר החשוב ביותר בהרצאה איננו איך לדבר, אלא...

הדבר החשוב ביותר בהרצאה איננו אופן ההעברה, אלא תוכן הדברים עצמם. ואת זה רבים מאתנו שוכחים כשאנו באים לתכנן או להעביר הרצאה. על פניו השיטה נשמעת די פשוטה (וזמן רב גם אני חשבתי שככה זה עובד): תבחר נושא שמעניין אותך, פתח ספר, תסכם את הספר למצגת, תבל בקצת סיפורים מהחיים ויש לך הרצאה. נשמע מוכר ? אם כן, כדאי שתמשיכו לקרוא.

לא משנה על איזה נושא תבחרו לדבר, קיימות שתי גישות שונות שאפשר לקחת בעת בניית ההרצאה. אנו יכולים לקחת את גישת ספר הלימוד, זו שלמדנו בבית הספר ובאוניברסיטה, לפיה יש כמות של חומר שצריך ללמד, ועלינו להעביר את החומר הזה. החומר כתוב בספר הלימוד ובסוף הסמסטר יש מבחן על החומר ולכן המשתתפים צריכים להכיר את התכנים במלואם.
מי שנוקט בגישה זו יגיע מהר מאוד למצגת לא הכי מעניינת. הסיבה היא כמובן לא המצגת. לא משנה כמה תמונות תשימו בשקפים, כמה סיפורים תוסיפו כדי לתבל את העניין או כמה מצחיקים תהיו, בסופו של דבר מיצבתם את עצמכם כבן אדם שמעביר חומר שכתוב בספר הלימוד. הבעייה עם ספר הלימוד היא שלרוב הוא לא רלוונטי. כלומר, הוא בהחלט מכיל חלקים רלוונטיים לכל אחד ולכל זמן, אבל לא כל מה שכתוב בו רלוונטי לכל המשתתפים שלכם בנקודת הזמן הספציפית של ההרצאה.
הגישה של רובנו היום כלפי ספרי לימוד היא אמביוולנטית. מצד אחד אנו מעריכים את חשיבות החומר הכתוב שם, אך מצד שני אנו גם יודעים שכשנצטרך אותו תמיד נוכל לחפש בגוגל. מסיבה זו, רוב החומר שאנו שומעים בהרצאה נשכח דקות ספורות לאחר שההרצאה מסתיימת.

האלטרנטיבה, אם כן, היא לתת השראה. במקום לחפש איך להעביר את החומר שבספר, נסה לחפש מה אפשר לספר להם כדי לעזור להם להתקדם ולחפש את ההמשך בעצמם בספר. הנה כמה רעיונות לתבנית של הרצאה שיכולה להצליח טוב יותר מתבנית ספר הלימוד.

1. לפעמים צריך רק להראות מה אפשרי


כדי שמישהו יעלה על המסלול, הוא קודם צריך להבין למה בכלל לטרוח. התמקדות בתמונה הסופית ובאפשרי עוזרת למשתתפים להבין כמה הם רחוקים מהמקום שבו הם רוצים להיות. תתפלא לשמוע שאת רוב העבודה של לקרוא וללמוד אנשים יודעים לעשות לבד. מוטיבציה זה סיפור אחר לגמרי.

2. לפעמים צריך להראות איך הכל מתחבר יחד


הרבה מאוד הרצאות מתמקדות בתיאור כלי עבודה וטכניקות, כשמה שהמאזינים מעדיפים לשמוע זה איך משלבים את הכל לפתרון אחד כוללני. מכין הרצאה טכנית ? במקום להתמקד ביכולות השונות של שפת התכנות שלך, קח משימה פשוטה ויחד עם הקהל פתרו אותה מהסוף להתחלה. ביצוע מטלה בודדת מהסוף להתחלה (או אינטגרציה של הידע הכתוב בספר) היא הערך המוסף האמיתי שלך בתור מרצה.

3. לפעמים עדיף להתמקד בצעדים הראשונים


כשאנשים פוחדים להתחיל אין שום דבר שיזיז אותם מהמקום. הרצאה שכותרתה ״איך מתחילים לעשות מחקר ביו-רפואי בבית עם ציוד שקונים ברשת?״ שבה תציג למשתתפים את כל האתרים ותהליך הקנייה של הציוד, תפתח יחד אתם את הקופסאות שהגיעו ותראה איך עושים ניסוי קטן ראשון (שאולי אף יראה לך מטופש או בנאלי) שווה הרבה יותר מהרצאה שמתחילה עם כל הכלים ומציגה ניסויים מורכבים יותר.

יש לכם תבניות משלכם להרצאות מעניינות? שתפו בתגובות וכמובן הזמינו אותי לשמוע.

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

הרצאה קצרה

אחד המיתוסים השגויים ביותר לגבי הרצאות הוא הנחת הקשר בין אורך ההרצאה לכמות ההכנה הנדרשת. אפילו אנשים שביום רגיל יודעים דבר או שניים לגבי הרצאות ישמחו לספר על היחס שעת הרצאה/שעת הכנה שלהם (כלומר, כמה שעות הכנה צריך בשביל לייצר שעת הרצאה אחת). הדיון החשוב הזה מחמיץ לחלוטין את הנקודה כשמדובר בהרצאות קצרות, באורך 15 דקות ופחות.
אז הנה הגילוי המפתיע שלי לפוסט זה — ההשקעה בכתיבת הרצאה נמצאת ביחס הפוך לאורך ההרצאה. או בפשטות, לא רק שהרצאה של 10 דקות לא תיקח פחות הכנה מהרצאה של שעה על אותו הנושא, במקרים רבים היא אפילו תיקח יותר. יש לזה שתי סיבות מרכזיות:

1. בהרצאה ארוכה יש זמן לתקן. כשאתה מעביר הרצאה של שעה זה ממש לא נורא אם שכחת משפט. בהרצאה של שעה אם מישהו לא הבין אפשר לראות את זה ולנסות להסביר שוב במילים אחרות. אפשר תמיד להוסיף עוד דוגמא או לשנות קצת ואפשר אפילו להתבלבל. בכל הרצאה הדבר החשוב ביותר הוא אופן העברת המסר, וכשיש יותר זמן אפשר לנסות להעביר את אותו המסר במספר דרכים, ולהתאים את עצמך לקהל.

2. כשמבקשים הרצאה של 10 דקות, אף פעם לא מתכוונים ל-10 דקות הראשונות. תחשבו על האוניברסיטה, כשיש שביתה והסמסטר מתקצר פשוט מגיעים פחות רחוק עם החומר (ואם יש לכם מזל החומר שלא למדתם גם לא יהיה במבחן). הרצאה של 10 דקות על נושא צריכה לשלב חלקים מההתחלה, מהאמצע ומהסוף של הרצאה ארוכה.

אז איך הכי כדאי להתכונן להרצאה קצרה ?

1. מתחילים במסר (המצגת יכולה לחכות).


זה נכון תמיד, ובמיוחד ככל שמקצרים את זמן ההרצאה. הדבר החשוב ביותר בהרצאה קצרה הוא להחליט מה אתם רוצים להגיד, או יותר נכון עם מה אתם רוצים שהאנשים יצאו מההרצאה שלכם. תעשו רשימה של כל הדברים שאנשים צריכים לקחת אתם הלאה, ואז נסו לקצר אותה למינימום ההכרחי. לרוב זה עדיין לא יהיה מספיק קצר, אבל בהמשך נגיע לעריכה ונקצץ עוד קצת.

2. התמקדו במסרים פשוטים.


כשיש 10 דקות לדבר כל מסר שאי אפשר לנסח אותו במשפט פשוט לא יצליח לעבור לקהל שלכם בצורה שיזכרו אותו. גם ככה אתם כנראה לא המרצים היחידים באירוע, ולכן מסרים מורכבים לא יעברו או שלא יובנו נכון.
רכזו את כל המסרים שלכם (2-3 לא יותר) ותנו להם כותרת שתהיה משפט אחד ברור וממוקד. שננו טוב טוב את המשפט הזה, זה מה שאתם רוצים שאנשים יקחו אתם הלאה. משפט אחד, זה הכל.
בהרצאה קצרה אתם קרן לייזר. מדויקים, ממוקדים וצרים.

3. אל תתביישו לחתוך במקומות החשובים.


הרבה פעמים אנשים מכירים ממש טוב את עולם התוכן שלהם, ובטוחים לכן שאי אפשר להבין נושא מתקדם בלי הבנה טובה של הבסיס. זה נכון במובן מסוים, אבל הטעות הכי גדולה של מרצים בהרצאות קצרות היא להתמקד בבסיס הזה. תעשו לעצמכם טובה, תניחו שכולם מבינים את הבסיס והתמקדו במסר, לאחר שפישטתם אותו למשפט אחד שכל אחד יכול להבין.
אני יודע שזה כולל קצת רמאות, ואני יודע שהיושר האינטלקטואלי שלכם יצעק. שיצעק. ברור לכולם שהחיים מורכבים ושהמסר הפשוט שלכם מסתיר עולם שלם של מורכבויות. מי שיתעניין מספיק גם יחפש לשמוע עוד. כל השאר יסתפקו בציוץ.

וכמו כל דבר, גם הרצאות קצרות הן מיומנות שצריך לעבוד עליה. אם יש לכם הרצאה חשובה להעביר, קצרה או ארוכה, העצה הכי טובה שלי היא לעשות חזרות, הרבה מהן, ועם שעון מול העיניים. רק כך תקבלו מושג טוב איפה אתם עומדים ומה צריך לשפר.


יום שישי, 29 בנובמבר 2013

הגיע הזמן לסגור את בית הספר (או: למה באמת יש לכם פחד קהל)

לכל אחד יש דברים שהוא לא טוב בהם במיוחד. שפות זרות למשל אף פעם לא היו הצד החזק שלי. אנגלית למדתי בגיל צעיר בזכות המחשב ומאז זה נשאר. לגבי צרפתית וערבית הסיפור היה פחות נעים.
המעט שאני זוכר משיעורי צרפתית היה שהמורה התקשתה להגות את השם שלי, והיתה מכנה אותי בשמות חלופיים (למשל עיתון). איכשהו בזכות עזרה מאנשים אחרים בכיתה בזמן המבחנים הצלחתי לקבל ציונים סבירים, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על ערבית, שם אפילו את האותיות לא ממש הצלחתי לצייר, כך שגם אם התשובות למבחן היו מונחות לי מול העיניים זה פשוט לא עזר.
מאז גם לא ממש ניסיתי ללמוד שפות בשום צורה או מסגרת מחוץ לבית הספר, ופשוט הסתפקתי בידיעה שאינני טוב במיוחד בשפות. יש לי אגב אמונות דומות לגבי מספר לא מבוטל של דברים אחרים שבהם אני פשוט לא ממש טוב.

מה בין לימודי הצרפתית שלי לפחד הקהל שלכם, אני שומע אתכם שואלים. השבוע התחלתי לקרוא את ספרו המצוין של קן רובינסון לצאת מהקווים, שעזר לי להתחיל לראות את הקשר. אחת הטענות המרכזיות שלו, היא שמעבר לנושאי הלימוד עצמם הנלמדים במערכת החינוך, בית הספר מעביר גם אמונות ותפיסות עולם המשפיעות על המשך חיינו. תפיסות אלו מקורן במהפכה התעשייתית. הן נגזרות מהאידאל של אדם פרודוקטיבי בן המאה ה-19. הנה כמה רעיונות מרכזיים כאלה הקשורים לפחד הקהל שלכם:

1. הרעיון שכשרון מולד הוא הכרחי להצלחה.
אתם אולי לא יודעים אבל פעם היו בתי ספר עיוניים ובתי ספר מקצועיים, והיה צריך להחליט מי ילך לאן. העיוניים הכשירו אותך למקצועות ״מתקדמים״ כגון רפואה או עריכת דין, והמקצועיים הכשירו אותך לעבוד במפעל או מוסך. מסתבר שיכולות מולדות מסוימות עזרו לך להגיע לעיוני או למקצועי (בארץ למשל זה היה קשור למוצא שלך).
למרות שלכאורה תם עידן ההסללה במערכת החינוך, עדיין יש מתאם גבוה בין מדדים מולדים לציונים. המסר המועבר לתלמידים החלשים: עדיף לכם לרדת לכיתת מב״ר כי ממילא לא תצליחו במסלול העיוני.
המסר שהסללה מעבירה לכל הצדדים הוא שהכשרון המולד שלך קובע במה כדאי לך להשקיע. אם נקודת הפתיחה שלך בדיבור מול קהל היא הזעה וגמגום, כנראה שזה לא מסלול שכדאי לך ללכת בו.

2. הרעיון שיש נושאי לימוד מועילים (ריאליים) ונושאי לימוד שאינם מועילים (הומאניים).
עוד רעיון שמועבר בצורה עדינה אך מדויקת. למרות שתוכנית הלימודים מאפשרת בחירה של המקצועות לבגרות, כולם יודעים שפיזיקה יותר מועיל מתיאטרון. הקידוש של המקצועות הריאליים בא על חשבון החיבור לרגש ולאנשים אחרים, שהוא יכולת הכרחית בדיבור מול קהל.

3. הרעיון שכולם לומדים באותה הדרך.

4. הרעיון שטעויות אינן חלק מתהליך הלימוד ויש להמנע מהן בכל מחיר.

אינני רוצה לטעון כאן שרעיונות אלו אמיתיים או לא אמיתיים. השאלה שלי — איך הם משפיעים על פחד הקהל שלכם. לדעתי מאוד לרעה. דיבור מול קהל מצריך יכולות של חיבור לאנשים והבנה של רגשות (כלומר דברים שנלמדים במקצועות ההומאניים, שאינם מועילים). כדי ללמוד לדבר מול קהל אדם צריך לטעות יותר מפעם אחת, ולהמשיך לנסות למרות זאת ולחפש את הדרך הנכונה להתחבר לאנשים עד שזה מצליח. מיומנות דיבור מול קהל היא אינדיבידואלית, כלומר כל מרצה טוב מביא משהו אחר להרצאה. אין כאן ספר הדרכה איך לעשות את זה נכון.

אני מכיר המון אנשים שישבעו שהם ממש גרועים בלדבר מול קהל, כשם שאני מוכן להשבע שאני ממש גרוע בלימוד שפות. האמת היא שככל הנראה אני לא כל כך גרוע בשפות, ואתם לא כל כך גרועים בלדבר מול קהל. אנחנו פשוט פוחדים לנסות.

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

מה כל כך רע בתרגולי כיתה ?

יש לי חבר שמשתתף בהרבה קורסים מקצועיים במסגרת העבודה, וגם מזמין הרצאות וקורסים לחברה שלו. כששאלתי אותו על תרגילי כיתה פניו מיד הזעיפו. עדיף כמה שפחות תרגילי כיתה, הוא אמר. ״אני משלם למרצה כדי שיסביר את החומר״. אני ניסיתי להקשות — אבל, אתה לא מגיע לקורס כדי ללמוד ? והרי, ידוע שדרך עשייה ותרגול לומדים טוב יותר, לא כך ? לא בדיוק, הסביר לי החבר. ברוב המקרים החומר של הקורס יהיה רלוונטי לעבודה השוטפת רק בהמשך החיים. מה שחשוב שהקורס יעורר עניין, שהמרצה יענה על שאלות ויסביר בבירור את החומר, ושכל החומר יהיה מסוכם ומסודר כדי שאפשר יהיה ללמוד לבד לעומק כשיצטרך את זה.

אני מכיר את זה גם מקורסים שאני מעביר. בכל תרגיל כיתה לוקח למשתתפים זמן להתרגל לעובדה שעכשיו צריך לתרגל. יש כאלה שמיד מתחילים לעבוד, אבל רוב המשתתפים מנסים קודם לבדוק אימייל, לקחת כוס קפה או לעשות משהו אחר במקום. לכל אחד לוקח זמן שונה להתחיל לעבוד. גם אחרי שמתחילים, רוב המשתתפים לא מגיעים לקו הסיום בתרגיל. משפטים כמו ״אוקיי הבנו את העקרון אולי נמשיך בלי לכתוב את כל הקוד״ אינם נדירים.

הציפייה של אנשים שמגיעים לקורס או להרצאה, במיוחד אם מדובר בקורס מטעם העבודה, היא קצת כמו לצאת ליום כיף. אתם רוצים לשמוע סיפורים מעניינים, לשתות קפה, לפטפט ובדרך אולי ללמוד משהו.

אז למה בעצם אתם מעדיפים להשאר עם הרצאות פרונטליות משעממות במקום לתרגל לבד ? הנה כמה רעיונות:

1. החומר לא רלוונטי


אני מקווה שלא אפתיע אף אחד, אבל האמת המרה היא שרובכם לא נכנסים להרצאה מתוך כוונה ליישם מיד את כל הנלמד. להרצאות קצרות רובנו נכנסים כדי לקבל רעיונות חדשים או לשמוע על דברים שאנו לא מכירים. לקורס מקצועי רובנו מגיעים כדי ללמוד דבר או שניים חדשים מתוך סילבוס של עשרות נושאים. החומר של הקורס אמור לענות על הצרכים של כל המשתתפים. אך מאחר ואתם אנשים שונים, כל אחד מכם מתעניין מאוד בחלק מהנושאים, מתעניין באופן בינוני בנושאים אחרים ויש עוד כמה נושאים שכלל לא רלוונטים עבורו.

בהרצאה פרונטלית, גם חומר שהוא לא הכי רלוונטי, כשמועבר בצורה מעניינת מתובל בסיפורים עסיסיים יכול ״למשוך״ אותך פנימה. כבר שמעתי לא מעט הרצאות מרתקות על נושאים שאין לי שום נגיעה אליהם ביום-יום, ואני בטוח שגם אתם.

ובתרגול כיתה ? למישהו יש כוח לשבת לפתור תרגיל שאיננו רלוונטי לעבודה השוטפת שלו ? זה מרגיש קצת כמו בזבוז זמן, במיוחד כשיש לי אופציה לבדוק מיילים במקום.

2. לא הייתם מספיק טובים כדי לפתור את התרגיל


אף אחד לא יכתוב את זה בשום טופס משוב, אבל אני אומר לכם בתור מרצה בצורה בוטה וידידותית. יש תרגילי כיתה שדורשים ידע מוקדם בנושאים שרשמנו אותם כדרישות קדם לקורס, או שנלמדו בשיעורים קודמים. למעשה, רוב תרגילי הכיתה המעניינים הם כאלה.
אבל אם דילגתם על שיעור, או שהחלטתם להירשם למרות שאתם לא מכירים מספיק טוב את דרישות הקדם, הסיכוי שתפתרו את תרגיל הכיתה הוא נמוך.

אני יודע את זה, ואתם יודעים את זה. עכשיו השאלה מה עושים עם זה.

3. זמן העבודה היה קצר מדי


גם אם אתם מאוד טובים במה שאתם עושים, וגם אם כשאתם בפוקוס מלא אתם יכולים לפתור בעיות דומות לתרגיל הכיתה בזמן סביר, אחרי שקראתם עד לכאן אתם וודאי מבינים שתרגיל כיתה ממש לא מקבל את אותו יחס כמו בעיה אמיתית בסביבה מבצעית.

עכשיו נכניס לסיפור גם את מגבלת הזמן ונשאל: האם אתה מאמין שתוכל לפתור את התרגיל בזמן ?. אם התשובה חיובית, יש סיכוי טוב שתנסה להתמודד אתו, אבל אם התשובה שלילית רובנו נעדיף לחכות שהזמן יעבור. ממילא לא נגיע לקו הסיום עם תרגיל פתור, ואנחנו מתוכנתים להאמין שהמטרה חשובה מן הדרך.

ככל שזמן העבודה קצר, כך יותר אנשים מאבדים אמון ביכולתם להתמודד עם התרגיל. חוסר אמון זה מוביל לזה שאתם אפילו לא מנסים.

4. אתם לא מאמינים שתקבלו פידבק אמיתי על העבודה שלכם


איך זה יראה כשהכל ייגמר ? איך ייראה העולם שלאחר תרגיל הכיתה ? ברוב המקרים המרצה יציג את הפתרון וימשיך בשעור. ומה לגבי כל העבודה שעשיתם ? מה אם בחרתם דרך שונה מזו של המרצה והצלחתם (או שלא הצלחתם) ? האם הדרך שלכם גם טובה ? האם יש בעיות נקודתיות אחרות שמנעו מכם להגיע לקו הסיום ?
מי שחושב שכשייגמר התרגיל כל העבודה שנעשתה תמחק והשעור ימשיך במהלכו הרגיל, לא ישקיע את הזמן והעבודה בפתרון. אף אחד לא רוצה לדחוף אבנים במעלה ההר ולראות אותן בסוף מתגלגלות למטה.

5. איך בכל זאת אפשר להצליח עם תרגילי כיתה ?


מהנקודות שהעלינו עושה רושם שהמצב אבוד, ושהסיפורים על כיתות הפוכות, בהן תלמידים מתרגלים ביום ולומדים בלילה שמורים למקומות מוזרים מעבר לים. האמת היא, שניתן לעזור לתלמידים שלך להתמודד עם הפחדים שלהם וללמוד טוב גם דרך תרגילי כיתה, פשוט צריך להקפיד על מספר כללים פשוטים.

תיאום ציפיות הוא כנראה המרכזי ביותר, אנשים צריכים לדעת למה הם נכנסים ולבוא מוכנים. מי שמגיע לשמוע הרצאה ובסוף מקבל תרגיל כיתה הולך להתאכזב.

תרגילים מדורגים גם כן עוזרים לאזן בין פערי הרמות והעניין בין המשתתפים. לא כולם חייבים לפתור את אותו תרגיל כיתה. אפשר ורצוי לכתוב גרסאות שונות של התרגיל, עבור אנשים ממוקדים יותר וממוקדים פחות. אפשר אפילו לתת את התרגיל בשלבים מהקל אל הקשה.
כך, מי שטוב וממוקד יסיים מהר את החלקים הקלים ויתקדם לחלקים שיאתגרו אותו, ומי שצריך יותר תרגול על הבסיס יוכל להשקיע זמן בחלקים המתאימים לו.

ואולי הדבר החשוב ביותר הוא להבהיר לאנשים שהעבודה שלהם חשובה. כשאני מעביר קורס הכולל פרויקט סיכום עם ציון, ונותן לאנשים פידבק באופן שוטף על העבודה שלהם (ממש יושב אתם על העבודה, מבקש הסברים ומתקן תוך כדי תנועה), רמת ההשקעה והמיקוד גבוהים. לעומת זאת, תרגילים ספורדיים שניתנים מחוץ לכל הקשר מקבלים יחס הפוך.
נסו להשתמש בתרגילי הכיתה באופן שיאתגר את התלמידים שלכם, ועזרו להם להבין שתרגילים אלו ישמשו אותם כבסיס להמשך. למידה באמצעות תרגול אפשרית, היא פשוט דורשת קצת יותר מאמץ מכל הצדדים.